יום ראשון, 30 בדצמבר 2018
stronger than before
יום רביעי, 12 בדצמבר 2018
ניו יורק
![]() |
| כריסמס וחנוכה |
![]() |
| הדלקת החנוכיה הגבוהה בעולם |
חמשת הימים בהם היינו היו בהחלט פרק הזמן הנכון לשהות הזו. כך נשאר לנו טעם של עוד - מהעיר ובעיקר מהבילוי המשותף.
*עריכה מאוחרת - ניו יורק - רגעים לנצור ולשמור (כי הנסיעה הזו נזכרת אצלי כבועה של כיף משותף ומענג) *
- שתינו מסתובבות בסוהו ואוכלות במקרה ב- grey dog המקסים ובדרך חזרה היא אומרת לי - הרבה יותר כיף להיות רק שתינו
- ממתינות המתנה מטורפת לבורגרס אנד לובסטרס שנבחרה כברירת מחדל אחרי שלא מצאנו שום מקום פנוי לא גלוטן, וגם שם אומרים לנו שלושת רבעי שעה ובפועל ממתינות בערך שעה וחצי וכמעט מתעלפות מרעב, אבל כשמתיישבות מקבלות מנות מדהימות (עם צ'יפס ללא גלוטן והמבורגר בחסה) וגם המקום מגניב ושווה ואנחנו פשוט בהיי ואומרות שהיה שווה כל שניה ושזה ההמבורגר הכי טעים שאכלנו
- ולמחרת בשביל לא לחזור על הסאגה לוקחות טייק אווי ממסעדה איטלקית וטורפות בחדר עם כל מיני שאריות מהמקרר
- כשהיא מתקנת את האנגלית שלי (לגבי שוקו, ושרותים)
-ugly sweater
-חוש ההתמצאות שלה שמוכיח את עצמו
-כשהיא משתעממת במומה ובסוף מתפלאת שכבר עברו שעתיים
-ללכת לראות את הדלקת החנוכיה ולהתפלא שההדלקה לא תקנית, ועד אז להעביר את הזמן בחנות אפל
-ארוחת הבוקר
-מטיילות בסנטרל פארק ופתאום מתחילים לרדת כמה פתיתונים של שלג ומבחינתה ירד לנו שלג!
- בראיינט פארק - לא רציתי להחליק על השלג אבל מצאנו את החנות בה קניתי לה את שעון הכלב לפני ארבע שנים
-ג'רזי - תקתקנו ויצאנו מרוצות עם הפסקה לגלידה. במבט לאחור זה נראה שלא קנינו כל כל הרבה (אבל בזכותה קניתי את העליונית בלופט ברגע האחרון)
-המאפיה ללא גלוטן בגרנד סנטרל שהיתה סגורה ובמקרה מצאנו במקום זאת את הקאפקייקס המדהימים
-כריסמס, וחנוכה, ואפס מעלות, וכשיש פתאום ארבע זה מרגיש קיץ.
--היה באמת כיף.
עוד כמה תמונות -
![]() |
| סנטרל פארק |
![]() |
| הנוף מההיי ליין |
![]() |
| נוף מנהטן |
יום ראשון, 25 בנובמבר 2018
14 שנה וסוף השבוע שהיה
יום ראשון, 11 בנובמבר 2018
תחילת שבוע
![]() |
| מסורס ואינטיליגנט |
היום יום הרווקים הסיני שמסמן את תחילתה של טרפת קניות חזויה. אני מסתכלת על זה כמו על התנהגות קצת חייזרית שלא ממש מובנת לי.
מרחמת על הסינים שמייצרים, משנעים ושולחים, על הדואר והפיצוציות שכורעים תחת העומס, אבל בעיקר חבל לי על הנזק האקולוגי המיותר שנגרם מכל הייצור-שינוע המיותר הזה. אבל נראה שבענין הזה, הרכבת עזבה כבר מזמן את התחנה.
שיהיה שבוע רגוע.
יום ראשון, 21 באוקטובר 2018
יום ראשון
יום חמישי, 11 באוקטובר 2018
לפני סופ"ש של אמצע
היתה חופשה ממש טובה.
קימה בלי שעון (אם לא סופרים את הכלב, שהוא שעון מדויק שמצלצל מוקדם, אבל בכל זאת מאפשר לחזור לישון אחרי שיוצאים איתו), התנהלות רגועה בלי צורך להתנהל בלוח זמנים קבוע מראש.
בעיקר היו קניות וסידורים שנהניתי לעשות.
בין היתר קניתי שואב אבק רובוטי בהשראת פועה, והוא התגלה כצעצוע חביב למדי, שכששולחים אותו לטייל הוא חוזר עם מיכל מלא. הכלב עדיין בהסתגלות, מביט עליו בתרעומת אבל לא נוגע בו, וזה טוב.
עשיתי גם משקפיים חדשים, לא בגלל שינוי מספר לשמחתי, אלא כי הקודמים כבר התיישנו. המסגרת החדשה נבחרה בהמלצת בתי הצעירה שטענה שהיא יותר אופנתית ומצעירה אותי. עברו בינתיים כמה ימים מאז שקיבלתי אותם, וחוץ מהמשפחה הגרעינית שממילא ידעה על כך, אף אחד לא שם לב לשינוי. לא בטוחה מה זה אומר.
היינו גם בהופעה של שלום חנוך ומתי כספי - שני הענקים שחברו יחדיו. מתי כספי הוא אחד היוצרים הישראליים האהובים עלי ביותר, וגם את שלום חנוך אני מאוד אוהבת. הייתי כבר בהופעות של כל אחד מהם בנפרד, וגם בהרכבים שונים - כמו מתי כספי ושלמה גרוניך, ושלום חנוך עם האיחוד המיתולוגי של 'תמוז' לפני שנתיים (שהיה באמת אדיר). המופע הנוכחי נתפר בקפידה ובתשומת לב לשירים שנבחרו, לחיבור ביניהם ולאופן הביצוע שמצד אחד היה "שויוני" ככל האפשר, ומצד שני נעשה בתשומת לב להרמוניה ולביצועים לא טריואליים של חלק משירים של האחד על ידי האחר (כמו למשל ביצוע מרגש של 'מאיה' ע"י מתי כספי). עם כל זאת, גם אני וגם האיש סברנו שמופע כזה פחות מיטיב עם מתי כספי. כי למרות התפירה המעולה של המופע, שלום חנוך הוא הפרפורמר המוכשר מבין השניים. מתי כספי חזק יותר כיוצר וכמלחין, והוא קצת נבלע במופע שבו שלום חנוך הכריזמטי משתתף.
בכל מקרה היה מעולה וממליצה - ראיתי שבינתיים המופע הפך לסדרת מופעים.
מאז סיום החופשה הימים די דומים אחד לשני, רצים ועוברים מצד אחד במהירות, ומצד שני לאט (תמיד זה לאט כשהעבודה מעורבת
מתחילים להרגיש סתו (כולל חצבים שאני רואה כל בוקר צומחים באמצע אי תנועה....), ועוד מעט שעון חורף, וחורף, ועוד.
סופ"ש בפתח, וזה נחמד.
יום חמישי, 13 בספטמבר 2018
מחר יומולדת
יום שלישי, 4 בספטמבר 2018
פוסט שטחי
היום באירוע של העבודה ראיתי מישהי לא מוכרת ושאלתי מישהי אחרת מי זאת. היא אמרה לי - "זאת X, היא הגיעה לצורך תפקיד ____ , היא ותיקה בארגון". ועניתי לה: "טוב, היא נראית מבוגרת".
אחרי כמה דקות חברה שלי שאלה אותי - "זאת X שבתפקיד ____?" ועניתי לה שהבנתי שכן. ניגשנו אליה יחד וחברתי הציגה את עצמה, ואז היא אמרה את שמה והסתכלנו אחת על השניה ו....כן! זאת X! היינו ביחד בתיכון.....(או אולי בכלל ביסודי...? לא סגורה על זה פתאום).
כמובן שבאותו רגע זיהינו אחת את השניה, החלפנו חוויות אודות מגורים, ילדים וכו' ונזכרנו כי כבר נפגשנו פעם בארגון לפני די הרבה שנים (אז זיהיתי אותה מיד....)
ניגשתי לחברתי ושאלתי אותה ללא כחל ושרק: "את האמת ורק את האמת - אנחנו נראות באותו גיל?! " היא התגלגלה מצחוק אך השיבה כמצופה שלא (חסר לה שהיתה עונה אחרת) אך סייגה קלות שיתכן של- X יש מראה מבוגר כבר כך וכך שנים (מה זה אומר בעצם? לא ירדתי לסוף דעתה וחילצתי ממנה אמירה סופית כמבוקש...)
עכשיו - ברור לי שאני כבר לא בת עשרים וגם לא נראית כך. אני רואה מדי פעם אנשים בגילי וכן, הם נראים לי מבוגרים....ולמרבה הפדיחה קרה לי כבר פעם פעמיים שניגשו אלי בני שכבתי שזיהו אותי ולי לקח קצת זמן לזהות אותם ולהלביש על הנערים שהיו אז את המראה שלהם כיום....
אבל - לא יודעת..... לא מסתדר לי שאני נראית כל כך מבוגרת!
אז מה אם יש לי יום הולדת עוד עשרה ימים!
זהו.
יום ראשון, 2 בספטמבר 2018
שניים בספטמבר
הבן עלה ליא' והקטנה עלתה לו'. אצל שניהם זה המשך באותו ביה"ס ועם אותה מורה כך שאין התרגשות מיוחדת.
ולי מוזר שפתאום הם "רק" שני תלמידים. כי הבכורה סיימה תיכון והתחילה בשבוע שעבר שנת שירות. שנה של התנדבות לפני הגיוס לצבא, שבה היא גרה רחוק מהבית ומתנדבת במסגרת שאליה היא שייכת.
אז באמצע השבוע שעבר נפרדנו ממנה והיא התחילה את דרכה החדשה - בישוב אחר ומרוחק, בדירה מאובקת עם עוד ילדים/נערים שעושים איתה את שנת השירות. ואמורה לגור ולהתנדב שם ולחזור הביתה רק ביום שישי, פעם בשבועיים.
זו היתה בחירה שלה, אבל בינתיים קשה לה להתרגל לזה, לתנאים הלא קלים, לחלוקת חדר ושירותים ומטבח, להעדר הפרטיות, להעדר הנוחות של הבית....
ולי קשה עם זה שהיא רחוקה, ולא אראה אותה תשעה ימים ברצף, שזה הזמן הכי ארוך שהיתה רחוקה מהבית עד עכשיו. קשה לי עם השיחות הקצרות מדי ועם זה שאני לא יודעת בדיוק מה עובר עליה.
אני יודעת שזה שלב חדש, תרגיל בלהתגבר ולהתבגר ולשחרר, עבור כולנו. אבל יש פער בין הידיעה הזאת לבין הרצון שתשאר קרובה, וההרגשה שזה הגיע מהר, בהחלט מהר מדי....
בינתיים אני חושבת עליה ומקווה שטוב לה, ומקווה בשביל כולנו שנתרגל.
יום שלישי, 14 באוגוסט 2018
ישראבלוג - הסוף?
יום רביעי, 8 באוגוסט 2018
מכנסיים קצרים
הכוונה למכנסיים קצרים מג'ינס, להבדיל מטייץ קצר שאותו אני כן לובשת לפעמים בבית ומחוץ לבית לבריכה, לים או להליכה ספורטיבית.
אבל מכנסיים ממש, לא.
למה בעצם? כנראה בגלל איזו קונבנציה שאני כבר מבוגרת מדי לזה, וממילא לא חטובה מספיק, שמכנסיים קצרים זה בגד של ילדות/של צעירות/של חתיכות.
לאחרונה התחלתי לראות סביבי נשים בערך בגילי, שמסתובבות ברחוב בג'ינס קצר, ואף אחד לא מגיב לזה בתמיהה. למעשה, זה נראה די נורמלי. נכון שחלקן רזות וחתיכות, והמכנסיים הקצרים מציגים את זה שהן עושות ספורט באופן קבוע. אבל לא כולן.
זה דגדג אצלי במשך זמן מסוים ועם החום המתגבר עשיתי מעשה ורכשתי ג'ינס קצר! נכון, שיש הבדל רב במידות בין הג'ינס שלי לבין אלה שהבנות שלי לובשות. ולא רק במידות, מן הסתם גם באורך - אלה שלי מגיעים עד אמצע הירך בערך ולא למעלה מזה. אבל בסך הכל, זה נראה בסדר וממש נוח.
אחרי הרכישה הג'ינס שכבו בארון בערך חודש. בכל זאת יש הבדל בין לרכוש לבין ללבוש.
אבל יום אחד שלפתי אותם מהארון והוצאתי אותם לאור. קצת בבית, ואחר כך בחוץ, בטיול תמים עם הכלב.
שמתי לב, שלא משכתי מבטים של עוברים ושבים. לא נראיתי מוזרה כנראה. וזה כל כך נוח! אין בכלל להשוות את מידת החום (הפחות) במצב כזה.
אז כמו כל דבר טוב שמתגלה באיחור - הצטרפתי ללובשות המכנסיים הקצרים. וזה באמת כיף ומומלץ.
ברור שלא אלך איתם לעבודה (כמו שג'יין כתבה פעם שהיא עושה), אבל אחה"צ בשכונה - בהחלט כן.
אין מה לומר - הקיץ נסבל יותר במכנסיים קצרים. בחיי שאני מרגישה כאילו השתחררתי מאיזו בורקה מכבידה שהיתה מונחת עלי עד עכשיו.
יום ראשון, 5 באוגוסט 2018
פורטוגל
ואז אחרי כמה יעדים פוטנציאליים שנזרקים לחלל האוויר, נבחר היעד, שלרוב מתקבל בהנהון של כל המעורבים.
אז מזמינים כרטיסי טיסה (אני) ומזמינים מקומות לינה (אני) ובונים תכנית לטיול (אני), אחרי קריאה ובירורים על המקום (אני), שגם נשלחת לאיש (שמצידו הזמין רכב! אחרי שהזכרתי לו!).
ויוצאים לדרך.
כשמגיעים מגלים שלילדים יש טווח שעות שונה; בעצם שכחנו שבשגרת החופש הם לא קמים לפני שהשעה משתנה לחד ספרתית (מצד הצהריים) אלא אם ממש חייבים ואין ברירה; ושהוויפיי במלון/בחדר הוא היחיד שזמין באזור ולכן כדאי לנצל אותו בכל דקה שאפשר; ובכלל עייפים מהטיסה וצריך לנוח.
האיש סובל ממחושים שונים שהחלו עוד בארץ אבל מחמירים ביציאה מהסביבה הטבעית, ומתווספים להם מחושים נוספים.
וכולם פחות או יותר מוכנים להתגמש ולבצע את מה שתוכנן, במשך פרק זמן שלא עולה על שעתיים שלוש, ואחר כך לחזור לנוח במשך משהו כמו שבע שמונה שעות, ואז לאכול, ושוב לנוח. ולקום מאוחר כמובן.
ולי - בא לקרוע את העיר בכל רגע נתון, כי אנחנו רק מעט בליסבון ואחר כך זזים.... ויש כל כך הרבה לראות ולחוות.
ובכל זאת אחרי כמה ימים יש תזוזה. שעת הקימה מוקדמת מעט, כך שבסביבות עשר- עשר וחצי אנחנו מצליחים כבר לצאת! ובחלק מהימים אפילו קצת לפני! (למעשה השעה המקומית מקדימה בשעתיים את השעה בארץ, כך שעשר זה שתיים עשרה בארץ... אבל כך זה נשמע פחות מרשים).
האיש התגבר (חלקית) על חלק מהמחושים, והילדים משתפים פעולה ואפילו מוכנים לעזור בהכנת האוכל! ועם קצת לחץ גם בשטיפת כלים! כן כן....
ופתאום מבינים שזה עוד מעט נגמר. ובסך הכל ראינו וחווינו לא מעט, היינו במקומות מעניינים, ראינו דברים יפים ואכלנו אוכל טעים.
אז היה שווה, והיה כייף, והיתה הרגשה של ביחד, וקרבה, למרות הצמידות הממושכת.
האם נחזור על זה שוב? נדבר באפריל.....
| סינטרה |
| פסטיבל ימי הביניים באובידוש |
| עמק הדורו |
| פארק פנדה-גרש |
יום רביעי, 11 ביולי 2018
התנדבות פוקחת עיניים
הפעילות היא פיזית, במקום פתוח, עם ילדים בעלי קשיים שונים, שעוברים בתחנות בהן הם מבצעים פעילויות שונות, והמתנדבים מסייעים להם. גם בתי הצעירה הצטרפה כמתנדבת, השנה ובשנה שעברה.
זו כבר השנה השניה שאני משתתפת בפעילות הזו, וגם הפעם חזרתי בהרגשת היי מדהימה. זו פשוט הרגשה נהדרת וממלאת סיפוק - הסיפוק שבלראות את הילדים מצליחים להתגבר על קשיים ולבצע פעולות מאתגרות עבורם, הסיפוק שבעזרה להם והאינטרקציה איתם, האוירה המכילה של הצוות, הבונדינג עם בתי הצעירה והסיפוק שבלראות אותה מתנדבת.
למרות שהיציאה לפעילות היתה בשעה מוקדמת מאוד, למרות שהיה חם וארוך, חזרתי בהרגשה נהדרת ועם טעם של עוד.
בפעילות השתתפו מתנדבים נוספים ממקום העבודה שלי, ביניהם גם מישהי שעובדת במקביל אלי, כבר די הרבה שנים.
היחסים בינינו היו תמיד קורקטיים, לא חיבבתי אותה. היא תמיד נראתה לי מהטיפוסים התחרותיים שמוכנים לדרוך על אחרים כדי להשיג מטרה, וגם כשהם נחמדים זו צביעות מזויפת.
בפעילות גיליתי פתאום מישהי אחרת לגמרי. החיבור שלה לילדים היה טוטאלי, והיא פשוט נתנה מעצמה באופן מוחלט כדי לסייע להם וכדי שיצליחו ויהנו. כולנו פעלנו, אבל היא בלטה בטוטאליות המוחלטת ובצורה השקטה שבה פעלה. פתאום ראיתי אותה מזוית אחרת - פשוטו כמשמעו, כאילו סובבו אותה וגרמו לי להסתכל על צד אחר שלה, שהיה חבוי עד כה ופשוט לא ידעתי עליו. גיליתי פתאום מישהי אכפתית, אמפתית, עם נתינה עצומה.
זה שינה לי לגמרי את כל ההסתכלות עליה, וצבע אותה בצבעים אחרים. אני יודעת שמעכשיו אסתכל עליה אחרת, בהרבה פחות שיפוטיות גם כלפי פעולות שבעבר כן שפטתי. זה היה סוג של וואו שגרם לי להתקרב אליה, להעריך ולחבב אותה. שתינו הרגשנו הרגשת היי דומה ולמחרת חלקנו חוויות מסוג- זר לא יבין זאת.
אני מרגישה שלמדתי כאן משהו, ויצאתי מההתנדבות הזאת, בנוסף להרגשת הסיפוק, גם עם תובנה פוקחת עיניים שתשאר איתי. וזה הטעין את היום הזה במשמעות נוספת. כל כך שמחה על כך.
***
וקיטור לסיום, כי בכל זאת אבותי (חלקם) מפולניה -
רצועת השעון שלי נקרעה. זה שעון של סקאגן שיש לו רצועת עור שדי קשה להחליף אותה כי היא מחוברת באופן מיוחד. התקשרתי ליבואן שענה שאין במלאי ויקח חודש וחצי להזמין וגם יעלה המון. איכשהו בפוקס מצאתי קרוב לעבודה שלי, מעבדת שענים שכזו כמו של פעם - בדירה ישנה עם שענים ותיקים, שמבצעים את כל התיקונים, מהר ובזול.
השארתי את השעון לתיקון וקיבלתי אותו אחרי כמה ימים, מבסוטה עד הגג.
אבל, למחרת כשהתכוונתי לענוד אותו עם הרצועה החדשה, הוא נפל והזכוכית שלו התנפצה. אז עכשיו יש לי שעון שבור עם רצועה חדשה....
הם בטח מחליפים שם גם את הזכוכית....
יום ראשון, 17 ביוני 2018
עברה
הבכורה, שרק אתמול נולדה ועדיין לא מלאו לה 18, מסיימת יב' ותתחיל בסוף הקיץ שנת שירות.
ופתאום היא מצוידת גם ברשיון נהיגה וזה עוד שינוי שצריך להתחיל להסתגל אליו.
הפוסט של ג'יין על שקד בת השנה כמעט, עורר בי נוסטלגיה והלכתי לדפדף אחורה באלבומים, שלפני 17 וחצי שנה היו עוד פיזיים, עם תמונות שפיתחתי בחנות צילום.
במבט לאחור, זו תקופה של אושר וסיפוק, שבה המשפחה הפכה לדבר המרכזי והחשוב ביותר עבורי, אבל תקופה שלוותה גם בהרבה מתחים וחששות בכל שלב, כיאה לאמא בפעם הראשונה, ולילדה שלא בכל דבר הלכה לפי הספר (התחילה ללכת ממש מאוחר, למשל). תקופה שלוותה גם בצורך לג'נגל בין בית לעבודה, בסדר עדיפויות שאצלי נטה תמיד לטובת הבית, והיה לזה מחיר בעבודה.
17 וחצי שנים עברו וצמחתי יחד עם הבכורה ויחד עם אחיה ואחותה. הסתכלתי בתמונות וראיתי את השנים שחלפו - לא רק עליה אלא גם עלי. נראיתי הרבה יותר צעירה אז!
אני חושבת על השלבים שעברתי מאז שאני סיימתי תיכון, והתחלתי את היציאה לחיים האמיתיים. אני זוכרת הרבה בלבול וחוסר בטחון, לצד רצון לפרוץ, להעז ולהתקדם, בלי לדעת איך נכון תמיד לעשות את זה. להרבה מזה אני לא מתגעגעת, על אף שאת תקופת הצבא שלי דווקא די אהבתי.
ועכשיו היא שם, שונה ממני ודומה לי, אבל אני חושבת ומקווה שהיא מצוידת יותר משאני הייתי, במה שנדרש להתחלה החדשה הזו.
גידול ילדים זה תרגיל בשחרור הדרגתי, חיזוק העצמאות שלהם מלווה במתיחת השרירים ההוריים לגבולות חדשים בכל פעם. ועכשיו צריך להתרגל לשלב חדש, שבו העצמאות שלה כמעט מלאה ואנחנו מלווים מרחוק.
כשהם היו קטנים לא היה לי זמן לכלום, הג'ינגול המטורף בין העבודה לבית היה קשה, ובאמת תהיתי איך אפשר למצוא זמן לעוד דברים כמו ספורט או פנאי. אני לא הצלחתי. והנה עכשיו יש יותר פנאי אבל די פחת החשק למלא אותו. ואני יודעת שזו מלכודת שצריך להזהר ממנה, לא לפתח תלות בחיים של הילדים כציר שסביבו סובב הכל.
כן, יש עבודה, אבל היא לא ממלאת אותי רגשית, ואני יודעת שלא רחוק היום שהבית יתרוקן עוד יותר. איך זה יהיה, אין לי מושג. זה עוד שלב.
באמת עברו כל השנים האלה.
יום שישי, 25 במאי 2018
שחיה וכלב
![]() |
| בזמן שנהניתי בבריכה, צ' נהנה בבית |
יום חמישי, 3 במאי 2018
מאי
בסוף החודש ארע אסון השטפון המטלטל והנוראי. אסון כל כך בלתי נתפס, שטלטל אותי מאוד, בו נספו 10 מבני שכבת הגיל של הבת שלי, את חלקם הכירה בעקיפין.
וממשיכים למאי השרבי, האביך והחם, עם מזג אוויר שבא לדלג עליו, שמשרה אווירה כבדה ויגעה.
אבל הזמן ממשיך לחלוף - בשבוע שעבר אמא שלי חגגה 80, מחר הבן שלי חוגג 16.
*
יום ראשון, 15 באפריל 2018
אקרוסטיכון
לא עשה לי טוב להיות כפופה לה בעבר
כעת היא בתפקיד אחר ולא קשורה אלי
לעזיבה שלה נלוו טונים צורמים לפי השמועות
ברכתי אותה בהרבה הצלחה ועשייה בהמשך הדרך
ברכה שהיא די מרגשת לפי הסטנדרט המקובל
אני די אוהבת לכתוב ברכות לארועים שונים
יש בזה משהו נחמד ונעים בהחלט
ובכלל, לברך את מי שעוזב זה חשוב, ובטח במקרה הזה
מובן שלא שלחתי את הברכה, אבל נהניתי
וגם להשתעשע זה חשוב
יום שני, 9 באפריל 2018
פוסט פריקה לקראת יום העצמאות
כרגיל אצלי, זה רק על האישי.
כמו שכתבתי כאן, אני משתייכת לחבורת בנות במקום העבודה שלי. אנחנו ארבע, וזה כבר מעל עשרים שנה. המסורת היא, בין היתר, לחגוג את יום העצמאות בהרכב מורחב - עם הבעלים והילדים. בעבר היתה תורנות - שנה אצלי, שנה אצל א'. בשנים האחרונות זה קצת התמסמס לעיתים, אך השנה החליטה א' להחזיר עטרה ליושנה ולהתכנס אצלה. השתיים האחרות אישרו.
כל החבורתיות הזאת היא די מאולצת מבחינתי. כמו שכתבתי שם, אם לא היינו עובדות כולנו יחד כל התקופה הזו, ברור לי שמבחינתי לא עם שלושתן היה הקשר נשמר. א' חברה טובה שלי. לגבי השתיים האחרות - אחת היא בסדר, לא חברה קרובה אך יש יחסי ידידות שמועצמים ממשך ההיכרות. השלישית היא הבעייתית, ולאור מצבי עבר אין לי קשר איתה בכלל היום. אפילו לא שלום שלום.
זאת למרות, שאנחנו עובדות די קרוב גיאוגרפית. בשגרה זה ממש לא מפריע לי, ומעדיפה את הנתק הזה.
לגבי יום העצמאות, זה כבר סיפור אחר. להיות בצמידות לאדם שלא מחליפים עמו מילה יום שלם, זה די קשה לי. ולא נתחיל לדבר סתם כך, זה פשוט לא יקרה. יש שם טינה ואפילו עוינות.
מצד שני, לוותר על הארוע, גם לא כל כך בא לי. כי זה כיף לבעלים שהם חברים טובים, אפילו יותר מאיתנו אולי, וגם לילדים, ובלי לפרט - גם הלוקיישן מפתה.
אני לא טובה במצבים כאלה. לא טובה בלהיות טפלון ולהתנהג כאילו כלום. אז ברור לי שאסבול קצת וגם אראה סובלת. מצד שני לא לגמרי מתחשק לי לוותר. כי חוץ מנוכחותה אני יכולה להנות.
שפכתי את הדברים בפני א' שמשאירה את הבחירה אצלי כמובן. תשמח שנבוא ותבין אם לא.
יש בי חלק שלא רוצה לוותר וחלק אחר שמתקשה.
ברור לי שאני מסבכת את הדברים, אולי זה כיתה ג', אבל כן, זה קשר שקשה לי איתו, ובגלל שהוא מערב עוד אנשים - זה לא לבלוע ולא להקיא, שכזה.
בינתיים פורקת פה, תובנות אולי יוכלו לעזור.
יום ראשון, 8 באפריל 2018
פסח עבר
היה חופש מעולה שהרגיש ממש ארוך.
את ליל הסדר חגגנו במתכונת מצומצמת, ומכיוון שכך - התחלנו אותו כבר בשש ורבע, כך שבסביבות שבע הגענו כבר ל"שולחן עורך". זה היה נהדר, ונראה לי שנאמץ גם לפעמים הבאות. חלק גדול ממה שמעייף ומתיש בסדר, נובע מכך שבדרך כלל מתחילים אותו יותר מדי מאוחר.
ככה גם יכולנו לסיים את הערב בסביבות עשר וחצי, ולהמנע מהפקקים בהחזרת אמא שלי לביתה (כ- 35 דק' כל כיוון כשאין פקקים. גם בהלוך הבאנו אותה מוקדם, ולכן גם לא היו פקקים).
למחרת ביקרנו את המשפחה המורחבת מצד האיש, שהיתה בהרכב אפילו גדול מבדרך כלל.
חול המועד הורכב משילוב של כל מיני סידורים (כמו הזמנת משקפי שמש חדשים במקום אלה שנשברו, קניית אוכל וציוד לכלב, ועוד כל מיני), ניחום אבלים, ארוחות צהריים משותפות עם הילדים, מנוחה, בטלה ועוד מנוחה.
בחג השני נסענו באופן די ספונטני לשני לילות בצפון, כולל צ' החמוד שבא איתנו.
ממליצה מאוד על מסעדת 1910 המצוינת בקיבוץ דגניה א' - מסעדה נהדרת, מיקום נפלא שמרגיש חו"ל, ומנות נפלאות.
עבורנו, למצוא מסעדה טובה זה די מאתגר - יש לנו צליאקית, צמחונית, ועכשיו גם כלב - והמסעדה הזאת ענתה בכבוד על כל הדרישות בלי להתפשר על האיכות והטעם.
אז זהו, מהיום חוזרים לשגרה, שאליה ממש לא התגעגעתי. ובכל זאת כיף שהאביב כאן, וחופשות נוספות בפתח.
יום רביעי, 28 במרץ 2018
כלב חדש
![]() |
| צ' החמוד |
יום ראשון, 18 במרץ 2018
רבעון לבלוג
-שאני יכולה להתגבר על בעיות טכניות כשזה חשוב לי וכשזה תלוי רק בי. כאדם שלא מתמודד בדרך כלל היטב עם טכנולוגיה וכמי שלא מעריכה את עצמי בהתמודדות עם עניינים שכאלה, אני שמחה שהצלחתי לפתוח את הבלוג ולהתמודד עם כמה משוכות נלוות, כמו להתקין את הדיסקוס ולחפור בהגדרות שלו. זה כנראה לא יגרום לי להצליח במקומות אחרים בהם זה לא תלוי רק בי. אבל כשכן אז כן, וזה נחמד.
- שאני עדיין רואה את עצמי יותר כמגיבה מאשר ככותבת. כיף לי לקרוא בלוגים ולהגיב, יותר מאשר לכתוב בעצמי, וזאת אחת הסיבות שעיכבה אותי מלפתוח בלוג בעצמי. משהו עדיין לא השתחרר לגמרי בכתיבה וזה אולי יקרה עם הזמן.
- שלמרות זאת, המשמעת העצמית שלי מתגלה גם כאן וגרמה לי לשמור על תדירות כתיבה שבועית, למעט בשבוע האחרון שבו שחררתי.
- בכלל, יש תחושה שהבלוגיה קצת יותר רדומה לאחרונה, והפריחה שהיתה כאן בסוף דצמבר לקראת הסגירה החזויה של ישרא, דעכה. ובכלל, האנרגיות כאן אחרות מאשר בישרא (של פעם). שם יש משהו זמין ומיידי יותר, שיוצר שרשורי תגובות ארוכים יותר. גם המעטים שעדיים מפרסמים שם זוכים ליותר תגובות מאשר כאן, נראה לי. יש משהו מזמין בשיטוט בדף הראשי שם שלא קיים כאן, וזה משפיע על התקשורת.
- מצד שני אני שמחה שפתחתי את הבלוג כאן. אחד הדברים שהפריעו לי תמיד בישרא זה מידת החשיפה הגבוהה של הבלוג לקוראים אקראיים שאני לא יודעת מי הם. זה לטוב ולרע כמובן, כי לכאן לא מגיעים קוראים חדשים בכלל זולת אלה שהגיעו בהתחלה.
- שאני מגיבה ליותר בלוגרים מאשר אלה שקוראים אצלי ומגיבים לי. אבל, מרגישה קרבה מיוחדת למגיבים שלי. רואה אתכם (אתכן) כחברות, ונעים לי לדעת שקיים לי מקום המפלט הזה, שמאפשר לי לחלוק ולשתף אתכן דברים שלא תמיד יש לי איך ועם מי בחיים האמיתיים.
- וזה יוצר יותר רוגע מבחינתי בחיים האמיתיים - הידיעה שיש לי את המקום הזה גורמת לי להיות יותר נינוחה גם בחוץ. בבחינת - אם לא יצליח שם - תמיד יש לי את המקום הזה כאן.
אז בסך הכל, אני שמחה מאוד שעשיתי את הצעד הזה. הבלוג השלים לי חתיכה בפאזל שהיתה חסרה לי. הוא מקום מפלט ועוגן, הוא חדר משלי, פינה פרטית ומרחב לפגוש אנשים.
אני שמה לב שההתלהבות הראשונית שהיתה לי עם פתיחת הבלוג - להכנס כל רגע לבדוק מה התחדש ואם הגיעה תגובה (בהתחלה התגובות לא הגיעו אלי למייל משום מה והצטרכתי להכנס לבלוג עצמו), דעכה, והפכה להתעניינות נורמלית ולא אובססיבית. זה כבר לא הצעצוע החדש, אלא הצעצוע הותיק והאהוב שתמיד חוזרים אליו. עדיין כיף לי כמובן, שמגיבים, וזה יכול ממש להעלות את מצב הרוח ברגעים מסוימים.
גם תדירות הכתיבה תתנרמל אני מניחה. זאת אומרת, לא תהיה שבועית לשם השבועית.
ומבחינת הקהילה כאן, ימים יגידו לאן זה יזרום. אני מאוד מקווה שכולנו נדע לשמור על הקשר ועל הניצוץ, ולהמשיך את הדבר המופלא שהחל בישרא.
יום שבת, 3 במרץ 2018
הנאות קטנות של סופהשבוע
- לשנ"צ!
- לצאת להליכה במסלול בין שדות חקלאיים בין הערביים, בשעות האור המתארכות.
- לצאת להליכה (שוב) בשבת, לרוב עם האיש ולעיתים עם חברה, ליד הים, ולהרגיש את הגוף סופג שמש נעימה בזמן שהוא זז.
- להשלים את כל הסודוקו/עיתונים/סדרות מהשבוע, או לפחות את חלקם. וגם קיפול כביסה כמובן:)
יום שלישי, 20 בפברואר 2018
זו העבודה
הייתי התלמידה הכי טובה בכיתה, נחשבתי חכמה, היו לי ציונים טובים ויכולתי לבחור במה שרציתי.
זה במידה רבה עיצב את הראיה שלי לגבי מי אני ומה החוזקות שלי.
אני זוכרת שקראתי במעריב לנוער איזשהו טור של "בחן את עצמך" והיתה שם שאלה, מהו הרגש שהיית הכי רוצה שאנשים ירגישו כלפיך.
היו שם אהבה, הערכה, ועוד שניים שאני לא זוכרת. לא בחרתי באהבה, שנראתה לי מילה גדולה ונפיצה. אני חושבת שגם לא חשבתי שזה מה שמרגישים או אמורים להרגיש כלפי, ממה שראיתי וחוויתי.
בחרתי בהערכה.
מקום העבודה שלי זימן לי התמודדויות ואכזבות עם השנים. אני נמצאת באותו מקום עבודה מעל עשרים שנה ולמדתי על עצמי הרבה במהלכן. אבל אני לא רואה בזה צמיחה והתקדמות. זו יותר התפכחות, הכרה במגבלות, השלמה.
השלמתי עם כך שעבורי זו עבודה, לא קריירה. שזו דרך שמאפשרת לי להתפרנס, באופן נוח יחסית. עזיבה לא רלוונטית עבורי כעת.
אני תוהה מה אני הילדה היתה חושבת על עצמי של היום. מצד אחד כל כך שונה ממה שחשבתי, מצד שני זו המציאות שבניתי, על פי מי שאני.
וטוב שיש בלוג כדי לפרוק בו את הדברים האלה.
כל מה שרציתי
יום חמישי, 15 בפברואר 2018
יום המשפחה
"יום האם", שהיה נהוג בשנות הטרום -פוליטיקלי- קורקט בהן גדלתי, כן ברור לי. בשנות טרום השוויון ההן, היה חשוב להאדיר את מעמד האם ותפקידה, אולי גם במובן של עידוד ילודה.
היינו שרים "אמא יקרה לי" ומכינים או קונים לאמא משהו, כדי לציין את מה שהיא עושה בשבילנו כל השנה.
ברור למה היום זה לא רלוונטי יותר, לאור הטשטוש בין התפקידים של אמהות ואבות, קיומן של כל מיני סוגי משפחות, ובכלל זה גם משפחות ללא ילדים בכלל.
אבל במצב הזה, לא ממש ברור לי מה חוגגים ומי חוגג למי.
בגנים ובביה"ס ההורים מקבלים לרוב בחזרה משהו שהם שלחו או הכינו. למשל, תמונה משפחתית שנשלחה מבעוד מועד כדי לקבל אותה חזרה בצירוף ברכה.
המורה של הבת שלי הגדילה לעשות ושלחה לכל משפחה קופסת עוגיות שהילדים הכינו מראש (בבתים שלהם ובליווי ההורים, כן?) . באמת שאני מחבבת את המורה, אבל הפואנטה פחות ברורה לי.
לא ברור לי גם למי נשלחת הברכה או המתנה כשההורים לא חיים באותו בית. אולי מכינים כפול....
עבור ילדים להורים גרושים או פרודים, המושג משפחה הוא בכל מקרה מורכב יותר, והציון של היום עלול לבלבל או לתסכל.
מצד שני, כשבשנים האחרונות מציינים גם את יום הקרואסון, יום הנוטלה ויום הפיצה, ותיכף לא ישארו בלוח השנה מועדים ריקים, אולי באמת אין סיבה לא לציין גם את יום המשפחה, מה גם שהוא לא מאופיין דווקא באוכל וזה כשלעצמו חיובי.
תיכף אתקשר לאמא שלי, לאחל לה יום האם שמח.
יום רביעי, 7 בפברואר 2018
סופשבוע מוקדם
אתמול התעוררתי בתחושת חולי והרגשה כללית של כבדות ורצון להשאר במיטה.
בכל זאת דידיתי לעבודה, ושם שמעתי שאני נראית חולה. החל מאותו רגע הרגשתי חולה, ונזכרתי שאני כבר כמה ימים עם אותה תחושה, כאבי שרירים וחוסר יכולת לקום בבוקר.
בכל זאת, עד אתמול לא הגדרתי את זה כמשהו שמונע ממני לבוא לעבודה, ובעצם רק התגובה הזו נתנה לי כאילו לגיטימציה להרגיש פחות טוב. כמו הרבה פעמים בעבר, הדיפולט הוא תמיד מבחינתי לקום ולהתנהג כרגיל. מניחה שזה לא רע, ובסה"כ עוזר לגוף להתגבר ולא להכנע להרגשה הלא טובה. אני רגילה להשאר בבית כשאני מחליטה, לא כשהגוף מחליט בשבילי.
בעבודה משכתי עד סוף היום אבל התלבטתי אם למחרת (דהיינו היום) אשאר בבית. מרוב תחושת אפיפות, כשהלכתי הביתה שכחתי את הטלפון שלי על השולחן, דבר שאף פעם לא קרה לי. מזל שהיתה לי רשימת טלפונים על דף כדי ליצור קשר ולסדר שיקחו אותו לאזורי. עם כל הטכנולוגיה, ממש לא זוכרים שום טלפון היום (אמור להיות גיבוי בגוגל, דף יותר פשוט...). בכל אופן, השכחה הזו הבהירה לי שלהשאר יום בבית זה רעיון לא רע. שנובע מהחלטה, אז בכלל....
את הפוסט הזה אני כותבת מהאייפד במיטה, שזה נחמד. דווקא היום מרגישה הרבה יותר טוב, אבל החלטה זו החלטה.....
אמא שלי הגיעה לביקור אצלנו אתמול, אחרי שבעה חודשים שלא היתה. עד שנה שעברה היא הגיעה פעם בשבוע להיות עם הילדים בצהריים. הילדים גדלו, היא מתקרבת לשמונים, לא נוהגת וגרה רחוק. אז החל מהקיץ רק אנחנו מבקרים אותה. מודה שהביקורים הם די מאולצים מבחינתי, זה חשוב והכל אבל תמיד יש לי הרגשה של הליכה על ביצים כדי לא ליפול לבורות לא רצויים. זה לא קשר קרוב רגשית כמו שהייתי רוצה, וכנראה שכבר לא יהיה, אבל אני רואה שהיא מתאמצת לאחרונה, אולי בעקבות זה שהעליתי את זה בפניה לא מזמן, לצמצם הערות ביקורתיות ושיפוטיות שהיו תמיד. אז בסך הכל שמחתי שבאה, ושעבר בסדר. אני מסתפקת בזה כמו שזה.
יום רביעי, 31 בינואר 2018
ארגז לחתולה
טו בשבט שמח!
יום חמישי, 25 בינואר 2018
חורף
נזכרת איך בילדות צעדנו לבית הספר עם מטריה ומגפיים, מגיעים ברגליים רטובות לפעמים ומחליפים גרביים, וכך גם בחזור. בלי מכונית או הורים שיסיעו (להורי כלל לא היה רכב), ובבית חיכה התנור בסלון - בהתחלה תנור נפט שקנינו עבורו נפט מעגלון ברחוב ( כן... אני חושבת שזה מאפיין בעיקר את תקופת טרום ילדותי אבל בכל זאת היה עדיין גם בילדותי המוקדמת), ואחר כך תנור גז.
זוכרת שהחורף היה ממושך, והעונות היו ברורות - הסתו היה בספטמבר אוקטובר וישר אחריו התחיל החורף. הוא לא חיכה עד ינואר. והחורף אופיין בעיקר בגשם, פחות ברוחות וסערות, ממה שזכור לי לפחות.
היום אנחנו לכאורה מוגנים ומצוידים יותר, אבל דווקא משום כך אולי מרגישים פחות מוכנים ומתמודדים פחות טוב עם מזג אוויר חורפי, ואולי הוא גם נהיה עוצמתי יותר. הכל הקצין, הקיץ והחורף.
ואני מרחמת בעיקר על חתולי הרחוב, שלא אוהבים גשם ורטיבות. החתולה שאימצה אותנו לא במיטבה, היא מבוגרת ולא הכי בריאה כנראה. שמנו לה שמיכות במקום מוגן צמוד לדלת הכניסה והיא מצטנפת לה שם ומחכה, במבט של מי שכבר עברה הרבה. מקווה שיש עוד מספיק חורפים לפניה.
| ר' ביום יבש יותר |
יום חמישי, 18 בינואר 2018
זריעה ודברים אמיתיים
יום חמישי, 11 בינואר 2018
חששות
הבת שלי התקבלה למסגרת כלשהי שמאוד רצתה להתקבל אליה.
אחרי ההיי הראשוני והסיפוק מכך שהתקבלה, עולים וצפים החששות.
איך תסתדר שם, האם ואיך תשתלב.
היא לא רוצה לוותר על כך, לוותר לעצמה, אבל מצד שני חוששת שאולי זה לא באמת מתאים לה. שיהיה קשה ולא מספק.
אני מסתכלת עליה - הרבה יותר בוגרת ומודעת ממה שאני הייתי בגילה. ועם זאת, כל כך דומה לי. החששות וההתלבטויות שלה כל כך מוכרים לי ומלווים גם אותי, עד היום. מדהים עד כמה היא כמוני, ומה שהיא מתארת מוכר לי כל כך מבפנים.
אני מאוד שמחה שהיא משתפת אותי, לי היה תמיד הרבה יותר קשה לשתף, ונמנעתי מזה, מה שרק העצים את הקושי.
אני מבינה אותה, וצוללת לשם איתה, וזה לא פותר את המועקה וההתלבטות, אבל כן מקל ומשחרר קצת.
אני רוצה לגונן ולרפד, שלא תשרט, שלא תשבר. רוצה שהדרך שלה תהיה קלה יותר, ושהיא תתמודד טוב ונכון יותר ותגיע בקלות יותר ובהרגשה טובה יותר לאן שתרצה להגיע. ומצד שני יודעת שהיא צריכה להחליט בעצמה, לנסות ולחוות, ולהתמודד עם קשיים ועם משברים. רק ההתנסות שלה היא שתספק את התשובות, ואני שם, ללמוד ולצמוח יחד איתה.
יום חמישי, 4 בינואר 2018
הדרך הביתה
![]() |
| ציפורים על חוטי חשמל בדרך הביתה |














