יום ראשון, 30 בדצמבר 2018

stronger than before

שנת 2018 עברה לי ממש מהר. ובסך הכל, היתה לי שנה טובה.

בגזרת העבודה, אחרי תקופה ארוכה של אי שביעות רצון, דברים מתחילים להשתנות אצלי. באופן אובייקטיבי לא השתנה שום דבר - אני עדיין באותו מקום ובאותו תפקיד. אבל בעבר הרגשתי במלכוד שהיה תוצאה של משבר מלפני מספר שנים, עקב כך שמשהו שציפיתי לו לא קרה, וזה גרם לי להסתכל אחרת על הכל, מעין התפכחות לגבי האופן בו רואים אותי, ולגבי עצמי בכלל.
לקח לי זמן להתאושש מזה, והתחושות השליליות המשיכו ללוות ולהשפיע עוד זמן רב.
לאחרונה אני שמה לב שזה מתחיל לחלוף. די השלמתי עם המקום שאני נמצאת בו, ועם מי שאני במקום הזה. אני פחות לוקחת ללב כל מיני דברים. ממילא אין לי לאן לגדול במקום הנוכחי, וחבל להשקיע אנרגיה בתחושות לא טובות. זה מה שיש ועם זה נמשיך הלאה, וננסה להפיק מזה את המיטב.

בגזרת הבית אני מוצאת את עצמי מוטרדת מכל מיני עניינים, שחלקם יפתרו בזמן הקרוב (אולי לאו דווקא כמו שהייתי רוצה), ולרובם  דרוש עוד זמן.
איכשהו עם הקרובים לנו, טרדות לא נעלמות אף פעם אלא רק מתחלפות בטרדות אחרות.

אבל למעשה, השינוי הכי משמעותי השנה לעומת שנים קודמות הוא פתיחתו וקיומו של הבלוג הזה, בעקבות הסגירה הצפויה של ישראבלוג בסוף השנה שעברה. לולא זה, אני חושבת שעדיין הייתי באותו מצב - קוראת חצי-סמויה שמתלבטת אם לפתוח בלוג משלה. אני לא טובה בהחלטות ושינויים, וזה שנענע 10 פחות או יותר החליט בשבילי ובסוף ישראבלוג בכלל לא נסגר - זה רווח כפול.
ומאז שהבלוג נולד אני לא מבינה איך יכולתי בלעדיו קודם. הוא הפך להיות הפינה הפרטית והמנחמת שלי, המקום לפרוק.
אני מייחסת את השיפור בהרגשה שלי ביחס לעבודה ובכלל, להשפעה של הבלוג. דרך הכתיבה הבנתי כל מיני דברים על עצמי, והחלטתי להשלים איתם, וההשלמה הזאת נותנת שקט, ופרופורציות. 

זה לא שהכל נפלא, אני עדיין מוצאת את עצמי מוטרדת ולחוצה, וימים בהם השמיים אפורים כל הזמן לא מקלים על כך (כמו השבת שהיתה אתמול -בה לא הפסיק לרדת גשם, לא יצאתי מהבית כל היום ועשיתי כל מיני דברים שצריך), אבל הסך הכל השתפר. 

לבת שלי יש חולצה שכתוב עליה stronger than before, והיא לובשת אותה בכל מיני מצבים בהם היא זקוקה להרגשה הזאת.
הבלוג הזה הוא החולצה הזאת בשבילי, אני לובשת אותו כבר שנה, והוא ממשיך להתאים.

מאחלת לעצמי ולכולנו שנה אזרחית טובה, שנה של רוגע פנימי וחוויות טובות, ושנת בלוג פוריה.



יום רביעי, 12 בדצמבר 2018

ניו יורק



שבתי עם בתי הצעירה מחופשת חנוכה בניו יורק. היה נהדר.
בשבילה זו היתה פעם ראשונה, ובשבילי שלישית. נהניתי הפעם לחוות את הדברים דרך העיניים שלה, להתרשם מהעיר שנראתה הפעם חגיגית מתמיד, ולהנות מהטוב שהיא מציעה.

מסתבר שחנוכה במנהטן הוא חג חשוב ביותר. בארץ לרוב ניצבת חנוכיה בכניסה לעיר או לישוב, ואולי ישנן עוד כמה חנוכיות או הדלקות ספורדיות בחסות חב"ד. במנהטן בכל חנות, מלון או מרכז ציבורי כלשהו - ישנה חנוכיה דולקת במספר הנרות הנכון לאותו יום. ובמרחב הציבורי מוצבות חנוכיות רבות וישנן הדלקות חנוכיה פומביות, בהשתתפות המונים רבים. בקצה הדרומי של הסנטרל פארק ניצבת החנוכיה הגבוהה בעולם - ובכל יום מתבצעת הדלקה בנוכחות קהל רב. הסתקרנו לראות איך מדליקים חנוכיה גבוהה כל כך. מסתבר שבאמצעות שני מנופים שונים - מנוף אחד מדליק את הנרות, ומנוף נוסף, בו אדם אחר - מדליק את השמש (שתפקידו לגמרי מתייתר במקרה זה).
בשדרה החמישית הוצבה גם חנוכיה גדולה מקרח, שהודלקה אף היא ברוב עם. 
בכל העיר מסתובבים חרדים צעירים ומחלקים חנוכיות להדלקה עצמית, ובשדה התעופה מוצבות עשרות חנוכיות להדלקה.
לא יכולתי שלא לתהות איך התנהלות דומה היתה נתפסת בארץ. מניחה שהשתלטות כזו על המרחב הציבורי בכל כך הרבה מוקדים היתה מעוררת טענות של הדתה. ודווקא בניו יורק זה נתפס כלגמרי לגיטימי. ומודה שזה היה אפילו נחמד - דווקא משום שזה בחו"ל. פתאום הבנתי  שבחו"ל תחושת השייכות ליהדות עשויה להיות חזקה יותר, גם אם זה מתבטא בסמלים בלבד.
כריסמס וחנוכה

הדלקת החנוכיה הגבוהה בעולם
ניו יורק - או למעשה מנהטן - מעוררת גם תחושה של אפשרויות בלתי מוגבלות. הכל זמין והכל נגיש - אם יש לך מספיק כסף.
אפשר לראות ולבלות ולחוות ובעיקר לקנות - לקנות המון, בכל חנות ובכל כלבו, והכל גדול וראוותני.
התחושה הזו נעימה בהתחלה, אבל אחרי כמה ימים ההרגשה היא כאילו אכלת סוכר בכמויות מופרזות. תחושה של גועל, אפילו רצון להקיא. 
אנחנו לא קנינו הרבה, אבל עצם השהות במרחב קניות ענק ובלתי מסתיים שכזה, כבר מעוררת תחושת אי נוחות.
זו מעין בועה - שבה כולם יפים ועשירים - לא מקום שנוח או נעים להמצא בו לאורך זמן.

חמשת הימים בהם היינו היו בהחלט פרק הזמן הנכון לשהות הזו. כך נשאר לנו טעם של עוד - מהעיר ובעיקר מהבילוי המשותף.

*עריכה מאוחרת - ניו יורק - רגעים לנצור ולשמור (כי הנסיעה הזו נזכרת אצלי כבועה של כיף משותף ומענג) *
- שתינו מסתובבות בסוהו ואוכלות במקרה ב- grey dog המקסים ובדרך חזרה היא אומרת לי - הרבה יותר כיף להיות רק שתינו
- ממתינות המתנה מטורפת לבורגרס אנד לובסטרס שנבחרה כברירת מחדל אחרי שלא מצאנו שום מקום פנוי לא גלוטן, וגם שם אומרים לנו שלושת רבעי שעה ובפועל ממתינות בערך שעה וחצי וכמעט מתעלפות מרעב, אבל כשמתיישבות מקבלות מנות מדהימות (עם צ'יפס ללא גלוטן והמבורגר בחסה) וגם המקום מגניב ושווה ואנחנו פשוט בהיי ואומרות שהיה שווה כל שניה ושזה ההמבורגר הכי טעים שאכלנו
- ולמחרת בשביל לא לחזור על הסאגה לוקחות טייק אווי ממסעדה איטלקית וטורפות בחדר עם כל מיני שאריות מהמקרר
- כשהיא מתקנת את האנגלית שלי (לגבי שוקו, ושרותים)
-ugly sweater
-חוש ההתמצאות שלה שמוכיח את עצמו
-כשהיא משתעממת במומה ובסוף מתפלאת שכבר עברו שעתיים
-ללכת לראות את הדלקת החנוכיה ולהתפלא שההדלקה לא תקנית, ועד אז להעביר את הזמן בחנות אפל
-ארוחת הבוקר
-מטיילות בסנטרל פארק ופתאום מתחילים לרדת כמה פתיתונים של שלג ומבחינתה ירד לנו שלג!
- בראיינט פארק - לא רציתי להחליק על השלג אבל מצאנו את החנות בה קניתי לה את שעון הכלב לפני ארבע שנים
-ג'רזי - תקתקנו ויצאנו מרוצות עם הפסקה לגלידה. במבט לאחור זה נראה שלא קנינו כל כל הרבה (אבל בזכותה קניתי את העליונית בלופט ברגע האחרון)
-המאפיה ללא גלוטן בגרנד סנטרל שהיתה סגורה ובמקרה מצאנו במקום זאת את הקאפקייקס המדהימים
-כריסמס, וחנוכה, ואפס מעלות, וכשיש פתאום ארבע זה מרגיש קיץ.
--היה באמת כיף.


עוד כמה תמונות - 

סנטרל פארק
הנוף מההיי ליין


נוף מנהטן


יום ראשון, 25 בנובמבר 2018

14 שנה וסוף השבוע שהיה

היה סופשבוע נחמד וביתי בו היינו יחד כולנו, כולל הבכורה שיצאה הביתה בסופ"ש הזה.

התחלנו באזכרה לאבי בששי בבוקר -  14 שנה חלפו מאז שנפטר. למעשה, התאריך הלועזי חל היום. הוא נפטר בבית, ואני ישבתי לידו. אני זוכרת את הרגע שבו הוא נפטר, שוכב במיטה, הרעשים מן החוץ נשמעים כרגיל, ואני השתוממתי על כך שהעולם לא עצר לרגע. בתוכי חיכיתי לאיזו "דקת דומיה", אבל לא - הכל נמשך ממש כרגיל , והכתה בי ההבנה - והאכזבה - שככה זה.  
בשנים לאחר שנפטר הרגשתי צער עליו ועל מה שלא הספיק ולא מימש. קצת לאחר שנפטר פתחתי את הבלוג הראשון שלי בישראבלוג, בין היתר כדי לעבד את התחושות. לקח לי זמן לתפוס ולהפנים שמת, אפילו שהיה חולה קודם.
לאט לאט, בשנים האחרונות, הגיעה ההשלמה עם כך שאלה היו חייו, כפי שבחר לחיות אותם. ובסך הכל הם היו חיים טובים. הזמן עושה את שלו - גם במקרים האלה. אחרי 14 שנה הרגשות פחות עוצמתיים, ההשלמה הגיעה. 
אני בטוחה שהוא היה מרוצה לראות איך גדלו שני הנכדים שהכיר, שהיו אז בני ארבע ושנתיים וחצי, ולפגוש את שני נכדיו הצעירים שאז עדיין לא נולדו.

אחרי האזכרה ניצלנו את מבצעי בלאק פריידי כדי לקנות לילדים בגדים שהיו צריכים. התורים לתאי ההלבשה ולקופות היו מטורפים, אבל בכל זאת צלחנו את הקניות עם שלל נאה ובמחירים נמוכים יותר מכרגיל. לא משהו שאני נהנית ממנו , אבל בסופ"ש הזה בו התקבצנו כולנו זו היתה הזדמנות.

בשבת חגגנו לצ' את יום הולדתו - עם חבריו בגינת הכלבים, והיה ממש נחמד כולל קאפקייקס (לכלבים) שבתי הצעירה הכינה, ואפילו הדלקנו לו נר ושרנו לו היום יום הולדת...כן, הוא לגמרי זוכה ליחס של הילד הצעיר בבית...

בסך הכל באמת היה סופ"ש נחמד, והחורפיות שלו תרמה לאוירה והיתה בדיוק במינון הנכון - הגשם התחשב ואיפשר לאיש ולי הליכה ארוכה בשבת בבוקר (התחיל לרדת בדיוק כשחזרנו), ייבוש חלקי של הכביסה, וגם יום הולדת יבש אחה"צ. ולמרות שגם במהלך הסופ"ש הרגשתי מוטרדת מכל מיני עניינים, אני מרגישה שהתחלתי את השבוע הזה בהרגשה טובה יותר.


יום ראשון, 11 בנובמבר 2018

תחילת שבוע

שוב יום ראשון.
צ' הכלב שלנו עבר סירוס סוף סוף אחרי שהחלים מקדחת הקרציות בה לקה, שלמזלנו היתה עדיין בשלב הפיך. הוא מסתובב עם קונוס סביב הראש ובהתחלה היה קצת מסכן.
אבל יפה לראות איך בעל חיים מסתגל למגבלה - שהוא מבחינתו לא יודע שהיא זמנית. בהתחלה הוא התקשה להחזיק בפה חפצים - כמו העצם או הצעצוע שלו, והיה מסוגל להחזיק משהו רק בעמידה עם הראש למטה (מה שגרם לו לכרסם את הקצה של השטיח...), אבל עכשיו הוא די מתעלם מהמגבלה הזו, מצליח כבר לכרסם את העצם ולתפוס צעצועים, שועט בבית ונתקל בקירות, עולה ויורד במדרגות, וגם רודף אחרי ר' המסכנה אפילו יותר מקודם, כך שהיא כבר מבקרת פחות ופחות בחצר שלנו, וחבל לי עליה.

לפי תאריך הולדתו המשוער הוא חגג שנה - ובתי הצעירה מתכננת לו חגיגת יום הולדת מפוארת עם חבריו בגינת הכלבים, אחרי שיוכל לבקר בה שוב. בינתיים הוא לא מבין למה לא הולכים לשם וזה ממש חסר לו. כלב חברותי יש לנו.


מסורס ואינטיליגנט

היום יום הרווקים הסיני שמסמן את תחילתה של טרפת קניות חזויה. אני מסתכלת על זה כמו על התנהגות קצת חייזרית שלא ממש מובנת לי.
מרחמת על הסינים שמייצרים, משנעים ושולחים, על הדואר והפיצוציות שכורעים תחת העומס, אבל בעיקר חבל לי על הנזק האקולוגי המיותר שנגרם מכל הייצור-שינוע המיותר הזה. אבל נראה שבענין הזה, הרכבת עזבה כבר מזמן את התחנה.

שיהיה שבוע רגוע.





יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

יום ראשון

שבוע חדש ואני מרגישה קצת סחוטה רגשית.

הבכורה חזרה מהקומונה עם האיש שהוזעק לקחת אותה, כבר פעם שניה ברציפות בסופ"ש בו היא אמורה להשאר. חזרה בגלל שלא הרגישה טוב, היתה עם כאב גרון וחום - שמאוד לא אופייני לה - ולכן חשדתי מיד שמדובר בסטרפטוקוק. בילוי של שלוש וחצי(!) שעות במוקד בשבת בבוקר אישש את האבחנה ועכשיו היא עם אנטיביוטיקה ומנוחה בבית לשבוע הקרוב. יש לי הרגשה שהגוף שלה מאותת לה משהו.

בערב הייתי עם הצעירה בסדנה, שהיא חלק משנת הבת מצווה. זו סדנה שמוציאה אותי מאזור הנוחות שלי, כולל מינגלינג צפוף ולדבר בפני קהל, והתכנים בעיני די בנאליים סך הכל. אני הייתי בעד לצמצם את מספר המפגשים המתוכננים, אבל כל יתר האמהות היו בעד כל הסדרה וכך הוחלט. יצאתי ברגשות מעורבים מהערב הזה, ואיכשהו יצא גם שאני היחידה ששילמתי כבר הכל מראש, וגם זה מלחיץ אותי, כמו מן הרגשת מלכוד כזו. ארועים כאלה תמיד משבשים אותי קצת ולוקח לי זמן להתרגל לזה ולהתאושש מזה, ואני תמיד מרגישה שאני לא פועלת היטב בנסיבות האלה.

חוץ מזה האיש עם גב תפוס כבר כמה ימים אבל מתמודד בגבורה, שאולי אפילו קצת מופרזת, ובנוסף אמור לטוס לחו"ל בהמשך השבוע.

והכל משום מה נראה לי כבד, מלחיץ ושגוי, מן תחושה של אובדן שליטה שאני ממש לא מחבבת.
חסר לי גם ה"ריסט" של שבת, סתם לשבת על הספה ולקרוא עיתונים ולהיות בבית. היה סופ"ש קצת חברתי מדי שכלל גם אורחים בששי (המשפחה של האיש... שהזמינו את עצמם למעשה), ושבת כמו שתיארתי.

שמחה שיש לי את הפינה הזו לאוורר קצת את הלופים העצמיים האלה.


יום חמישי, 11 באוקטובר 2018

לפני סופ"ש של אמצע

מפה לשם עבר כמעט חודש מאז הפוסט האחרון (טרום יומולדת) וכמעט שבוע וחצי מאז הסתיימה חופשת סוכות.
היתה חופשה ממש טובה.
קימה בלי שעון (אם לא סופרים את הכלב, שהוא שעון מדויק שמצלצל מוקדם, אבל בכל זאת מאפשר לחזור לישון אחרי שיוצאים איתו), התנהלות רגועה בלי צורך להתנהל בלוח זמנים קבוע מראש.
בעיקר היו קניות וסידורים שנהניתי לעשות.
בין היתר קניתי שואב אבק רובוטי בהשראת פועה, והוא התגלה כצעצוע חביב למדי, שכששולחים אותו לטייל הוא חוזר עם מיכל מלא. הכלב עדיין בהסתגלות, מביט עליו בתרעומת אבל לא נוגע בו, וזה טוב.

עשיתי גם משקפיים חדשים, לא בגלל שינוי מספר לשמחתי, אלא כי הקודמים כבר התיישנו. המסגרת החדשה נבחרה בהמלצת בתי הצעירה שטענה שהיא יותר אופנתית ומצעירה אותי. עברו בינתיים כמה ימים מאז שקיבלתי אותם, וחוץ מהמשפחה הגרעינית שממילא ידעה על כך, אף אחד לא שם לב לשינוי. לא בטוחה מה זה אומר.

היינו גם בהופעה של שלום חנוך ומתי כספי - שני הענקים שחברו יחדיו. מתי כספי הוא אחד היוצרים הישראליים האהובים עלי ביותר, וגם את שלום חנוך אני מאוד אוהבת. הייתי כבר בהופעות של כל אחד מהם בנפרד, וגם בהרכבים שונים - כמו מתי כספי ושלמה גרוניך, ושלום חנוך עם האיחוד המיתולוגי של 'תמוז' לפני שנתיים (שהיה באמת אדיר). המופע הנוכחי נתפר בקפידה ובתשומת לב לשירים שנבחרו, לחיבור ביניהם ולאופן הביצוע שמצד אחד היה "שויוני" ככל האפשר, ומצד שני נעשה בתשומת לב להרמוניה ולביצועים לא טריואליים של חלק משירים של האחד על ידי האחר (כמו למשל ביצוע מרגש של 'מאיה'  ע"י מתי כספי). עם כל זאת, גם אני וגם האיש סברנו שמופע כזה פחות מיטיב עם מתי כספי. כי למרות התפירה המעולה של המופע, שלום חנוך הוא הפרפורמר המוכשר מבין השניים. מתי כספי חזק יותר כיוצר וכמלחין, והוא קצת נבלע במופע שבו שלום חנוך הכריזמטי משתתף.
בכל מקרה היה מעולה וממליצה - ראיתי שבינתיים המופע הפך לסדרת מופעים.

מאז סיום החופשה הימים די דומים אחד לשני, רצים ועוברים מצד אחד במהירות, ומצד שני לאט (תמיד זה לאט כשהעבודה מעורבת אוף ) (הסמליל מישרא).

מתחילים להרגיש סתו (כולל חצבים שאני רואה כל בוקר צומחים באמצע אי תנועה....), ועוד מעט שעון חורף, וחורף, ועוד.

סופ"ש בפתח, וזה נחמד.

יום חמישי, 13 בספטמבר 2018

מחר יומולדת

כן, חצי מאה פחות שנה.

אני זוכרת שבגיל עשר בערך ישבתי על כסא נוח במרפסת בבית הורי, בחופש הגדול, וקראתי עיתון נוער, כנראה מעריב לנוער. היה שם ראיון עם דוגמנית כלשהי, שסיפרה איך בתור ילדה היא היתה מן ברווזון מכוער, נראתה רע ובלי חברים, אבל החל מגיל שתיים עשרה בערך הכל השתנה, והנה היא היום דוגמנית מבוקשת. לא ידעתי אז עד כמה הראיונות האלה בנאליים ומצוצים מהאצבע, ואני זוכרת שחשבתי: איזה מזל שאני עוד לא בת שתיים עשרה! עד אז אוכל להשתנות ולהיות מה שארצה!

מאז חלפו שנים, והבנתי שלהשתנות, כולל לשנות את ההערכה העצמית, זאת לא משימה קלה כמו שנראה מקריאת ראיון בעיתון נוער.
שינויים הם מסע של חיים שלמים, עוד קצת ועוד קצת. כן, הייתי שאפתנית ורציתי להשיג דברים מסוימים, ובחלקם הצלחתי.
דווקא הצעירות והתמימות גרמו לי להאמין שאצליח, ועם ההתבגרות התחלתי לראות את המגבלות, את הקשיים. מבחינה זו דווקא ההערכה העצמית שלי פחתה בשנים האחרונות. אני פתאום מסתכלת על הכל באופן מפוכח - מי אני, מאיפה באתי ואיך גדלתי, כי האדם הוא בסופו של דבר תבנית נוף מולדתו.

אני חושבת על זה הרבה לאחרונה, על הבית ממנו באתי, על ההורים ועל שנות הילדות, ומה ההשפעה שלהם. אפשר לפרוץ מזה עד גבול מסוים, אבל זה נארג בהוויה.
משתי ביצים ושמן יוצאת חביתה - אי אפשר שתצא מהם עוגה. כשאני רואה כל מיני עוגות כאלה, אני מזכירה לעצמי שיש בהן מרכיבים שבחביתה אין. גם אם החביתה תעמוד על הראש היא לא תהיה עוגה.

זה עוזר מבחינת פרופורציות, כי אכזבות קורות לפעמים ממפגש של ציפיות לא ראליות עם המציאות.
ובשנים האחרונות אני משלימה עם גבולות הגזרה, בהתאם למשפט הבנאלי אך נכון על החוכמה להבחין בין מה שאפשר לשנות ובין מה שלא.
וזה, בסך הכל נותן שקט. כי אני נהנית מאוד ממה שכן יש לי, ובמבט קדימה חלומות צנועים גורמים לשקט.

אני מנסה כן לשייף כל מיני קצוות, דווקא מתוך השקט הזה. אם יהיה, טוב, ואם לא אז לא.
בסך הכל התברכתי בלא מעט, ויצרתי מציאות טובה.

אז לכבוד יום ההולדת אאחל לעצמי בריאות, והרמוניה בחלקה הקטנה שלי. כל השאר זה באמת בונוס.

יום שלישי, 4 בספטמבר 2018

פוסט שטחי

צריכה להוציא את זה מהסיסטם...
היום באירוע של העבודה ראיתי מישהי לא מוכרת ושאלתי מישהי אחרת מי זאת. היא אמרה לי - "זאת X, היא הגיעה לצורך תפקיד ____ , היא ותיקה בארגון". ועניתי לה: "טוב, היא נראית מבוגרת".

אחרי כמה דקות חברה שלי שאלה אותי - "זאת X שבתפקיד ____?" ועניתי לה שהבנתי שכן. ניגשנו אליה יחד וחברתי הציגה את עצמה, ואז היא אמרה את שמה והסתכלנו אחת על השניה ו....כן! זאת X! היינו ביחד בתיכון.....(או אולי בכלל ביסודי...? לא סגורה על זה פתאום).
כמובן שבאותו רגע זיהינו אחת את השניה, החלפנו חוויות אודות מגורים, ילדים וכו' ונזכרנו כי כבר נפגשנו פעם בארגון לפני די הרבה שנים (אז זיהיתי אותה מיד....)

ניגשתי לחברתי ושאלתי אותה ללא כחל ושרק: "את האמת ורק את האמת - אנחנו נראות באותו גיל?! " היא התגלגלה מצחוק אך השיבה כמצופה שלא (חסר לה שהיתה עונה אחרת) אך סייגה קלות שיתכן של- X יש מראה מבוגר כבר כך וכך שנים (מה זה אומר בעצם? לא ירדתי לסוף דעתה וחילצתי ממנה אמירה סופית כמבוקש...)

עכשיו - ברור לי שאני כבר לא בת עשרים וגם לא נראית כך. אני רואה מדי פעם אנשים בגילי וכן, הם נראים לי מבוגרים....ולמרבה הפדיחה קרה לי כבר פעם פעמיים שניגשו אלי בני שכבתי שזיהו אותי ולי לקח קצת זמן לזהות אותם ולהלביש על הנערים שהיו אז את המראה שלהם כיום....

אבל - לא יודעת..... לא מסתדר לי שאני נראית כל כך מבוגרת!
אז מה אם יש לי יום הולדת עוד עשרה ימים!

זהו.

יום ראשון, 2 בספטמבר 2018

שניים בספטמבר

שניים מתוך שלושת ילדי חזרו היום למערכת החינוך.
הבן עלה ליא' והקטנה עלתה לו'. אצל שניהם זה המשך באותו ביה"ס ועם אותה מורה כך שאין התרגשות מיוחדת.

ולי מוזר שפתאום הם "רק" שני תלמידים. כי הבכורה סיימה תיכון והתחילה בשבוע שעבר שנת שירות. שנה של התנדבות לפני הגיוס לצבא, שבה היא גרה רחוק מהבית ומתנדבת במסגרת שאליה היא שייכת.
אז באמצע השבוע שעבר נפרדנו ממנה והיא התחילה את דרכה החדשה - בישוב אחר ומרוחק, בדירה מאובקת עם עוד ילדים/נערים שעושים איתה את שנת השירות. ואמורה לגור ולהתנדב שם ולחזור הביתה רק ביום שישי, פעם בשבועיים.

זו היתה בחירה שלה, אבל בינתיים קשה לה להתרגל לזה, לתנאים הלא קלים, לחלוקת חדר ושירותים ומטבח, להעדר הפרטיות, להעדר הנוחות של הבית....
ולי קשה עם זה שהיא רחוקה, ולא אראה אותה תשעה ימים ברצף, שזה הזמן הכי ארוך שהיתה רחוקה מהבית עד עכשיו. קשה לי עם השיחות הקצרות מדי ועם זה שאני לא יודעת בדיוק מה עובר עליה.

אני יודעת שזה שלב חדש, תרגיל בלהתגבר ולהתבגר ולשחרר, עבור כולנו. אבל יש פער בין הידיעה הזאת לבין הרצון שתשאר קרובה, וההרגשה שזה הגיע מהר, בהחלט מהר מדי....

בינתיים אני חושבת עליה ומקווה שטוב לה, ומקווה בשביל כולנו שנתרגל.

יום שלישי, 14 באוגוסט 2018

ישראבלוג - הסוף?

מתחילת השבוע אי אפשר להכנס יותר לישראבלוג.
באופן פתאומי כתובת האתר אינה פעילה.

זה מזכיר את מה שקרה בדצמבר 2017, אך אז פורסמה הודעה, ובעקבות זעקת הגולשים הגזירה בוטלה זמנית.
עכשיו זה קרה ללא הודעה מראש. האם זה בעקבות המיזוג הצפוי בין ערוץ 10 לבין רשת? לא ידוע.
האם זה סופי? 
למרות שאני לא כותבת בישראבלוג כבר שנים רבות, אני מקווה שהאתר יחזור לפעול, לפחות זמנית.
מקווה שמי שכותב שם ולא דאג לגיבוי, עדין יספיק לעשות זאת. 
ובכלל, התחושה היא שלמרות המעבר של רוב הגולשים לבתים חדשים, ישראבלוג היה ונשאר המנוע מאחורי הקהילה.
בזמן האחרון התנועה בבלוגיה הואטה. אולי זה הקיץ, אולי עייפות כללית.
האם סגירת ישראבלוג תרע את המצב עוד יותר?
אני מאוד מקווה שלא.
אבל יש לי הרגשה שבאמת תם עידן. גם אם זה נמשך עוד קצת מעבר למתוכנן - הנה הגיע הרגע.

הרבה מילים נכתבו על ישראבלוג ומשמעותו בסוף 2017, שהיה מועד הסגירה החזוי. ובכל זאת ההרגשה שלא יהיה ישראבלוג יותר היא מוזרה, מוזרה מאוד.
היה שלום, ישראבלוג. תחסר לי.


***עדכון: היום, ב-17.8 בשעות הצהריים האתר חזר לפעול***



יום רביעי, 8 באוגוסט 2018

מכנסיים קצרים

אני חושבת שלא לבשתי מכנסיים קצרים בערך מסיום התיכון.
הכוונה למכנסיים קצרים מג'ינס, להבדיל מטייץ קצר שאותו אני כן לובשת לפעמים בבית ומחוץ לבית לבריכה, לים או להליכה ספורטיבית.
אבל מכנסיים ממש, לא.
למה בעצם? כנראה בגלל איזו קונבנציה שאני כבר מבוגרת מדי לזה, וממילא לא חטובה מספיק, שמכנסיים קצרים זה בגד של ילדות/של צעירות/של חתיכות.
לאחרונה התחלתי לראות סביבי נשים בערך בגילי, שמסתובבות ברחוב בג'ינס קצר, ואף אחד לא מגיב לזה בתמיהה. למעשה, זה נראה די נורמלי. נכון שחלקן רזות וחתיכות, והמכנסיים הקצרים מציגים את זה שהן עושות ספורט באופן קבוע. אבל לא כולן.
זה דגדג אצלי במשך זמן מסוים ועם החום המתגבר עשיתי מעשה ורכשתי ג'ינס קצר! נכון, שיש הבדל רב במידות בין הג'ינס שלי לבין אלה שהבנות שלי לובשות. ולא רק במידות, מן הסתם גם באורך - אלה שלי מגיעים עד אמצע הירך בערך ולא למעלה מזה. אבל בסך הכל, זה נראה בסדר וממש נוח.
אחרי הרכישה הג'ינס שכבו בארון בערך חודש. בכל זאת יש הבדל בין לרכוש לבין ללבוש.
אבל יום אחד שלפתי אותם מהארון והוצאתי אותם לאור. קצת בבית, ואחר כך בחוץ, בטיול תמים עם הכלב.
שמתי לב, שלא משכתי מבטים של עוברים ושבים. לא נראיתי מוזרה כנראה. וזה כל כך נוח! אין בכלל להשוות את מידת החום (הפחות) במצב כזה.

אז כמו כל דבר טוב שמתגלה באיחור - הצטרפתי ללובשות המכנסיים הקצרים. וזה באמת כיף ומומלץ.
ברור שלא אלך איתם לעבודה (כמו שג'יין כתבה פעם שהיא עושה), אבל אחה"צ בשכונה - בהחלט כן.
אין מה לומר - הקיץ נסבל יותר במכנסיים קצרים. בחיי שאני מרגישה כאילו השתחררתי מאיזו בורקה מכבידה שהיתה מונחת עלי עד עכשיו.


יום ראשון, 5 באוגוסט 2018

פורטוגל

תמיד בסביבות אפריל מתחיל העקצוץ הזה של "לאן נוסעים השנה". והאם בכלל נוסעים? לי לא דחוף.... אבל כדאי.... זאת השנה האחרונה לפני שהבכורה יוצאת לשנת שירות/מתגייסת/סתם לא תרצה לטייל איתנו....

ואז אחרי כמה יעדים פוטנציאליים שנזרקים לחלל האוויר, נבחר היעד, שלרוב מתקבל בהנהון של כל המעורבים.
אז מזמינים כרטיסי טיסה (אני) ומזמינים מקומות לינה (אני) ובונים תכנית לטיול (אני), אחרי קריאה ובירורים על המקום (אני), שגם נשלחת לאיש (שמצידו הזמין רכב! אחרי שהזכרתי לו!).

ויוצאים לדרך.

כשמגיעים מגלים שלילדים יש טווח שעות שונה; בעצם שכחנו שבשגרת החופש הם לא קמים לפני שהשעה משתנה לחד ספרתית (מצד הצהריים) אלא אם ממש חייבים ואין ברירה; ושהוויפיי במלון/בחדר הוא היחיד שזמין באזור ולכן כדאי לנצל אותו בכל דקה שאפשר; ובכלל עייפים מהטיסה וצריך לנוח.

האיש סובל ממחושים שונים שהחלו עוד בארץ אבל מחמירים ביציאה מהסביבה הטבעית, ומתווספים להם מחושים נוספים.

וכולם פחות או יותר מוכנים להתגמש ולבצע את מה שתוכנן, במשך פרק זמן שלא עולה על שעתיים שלוש, ואחר כך לחזור לנוח במשך משהו כמו שבע שמונה שעות, ואז לאכול, ושוב לנוח. ולקום מאוחר כמובן.

ולי - בא לקרוע את העיר בכל רגע נתון, כי אנחנו רק מעט בליסבון ואחר כך זזים.... ויש כל כך הרבה לראות ולחוות.

ובכל זאת אחרי כמה ימים יש תזוזה. שעת הקימה מוקדמת מעט, כך שבסביבות עשר- עשר וחצי אנחנו מצליחים כבר לצאת! ובחלק מהימים אפילו קצת לפני! (למעשה השעה המקומית מקדימה בשעתיים את השעה בארץ, כך שעשר זה שתיים עשרה בארץ... אבל כך זה נשמע פחות מרשים).
האיש התגבר (חלקית) על חלק מהמחושים, והילדים משתפים פעולה ואפילו מוכנים לעזור בהכנת האוכל! ועם קצת לחץ גם בשטיפת כלים! כן כן....

ופתאום מבינים שזה עוד מעט נגמר. ובסך הכל ראינו וחווינו לא מעט, היינו במקומות מעניינים, ראינו דברים יפים ואכלנו אוכל טעים.

אז היה שווה, והיה כייף, והיתה הרגשה של ביחד, וקרבה, למרות הצמידות הממושכת.

האם נחזור על זה שוב? נדבר באפריל.....



סינטרה

פסטיבל ימי הביניים באובידוש

עמק הדורו

פארק פנדה-גרש

יום רביעי, 11 ביולי 2018

התנדבות פוקחת עיניים

השבוע השתתפתי בפעילות התנדבות, במסגרת מקום העבודה שלי.

הפעילות היא פיזית, במקום פתוח, עם ילדים בעלי קשיים שונים, שעוברים בתחנות בהן הם מבצעים פעילויות שונות, והמתנדבים מסייעים להם. גם בתי הצעירה הצטרפה כמתנדבת, השנה ובשנה שעברה.

זו כבר השנה השניה שאני משתתפת בפעילות הזו, וגם הפעם חזרתי בהרגשת היי מדהימה. זו פשוט הרגשה נהדרת וממלאת סיפוק -  הסיפוק שבלראות את הילדים מצליחים להתגבר על קשיים ולבצע פעולות מאתגרות עבורם, הסיפוק שבעזרה להם והאינטרקציה איתם, האוירה המכילה של הצוות, הבונדינג עם בתי הצעירה והסיפוק שבלראות אותה מתנדבת.
למרות שהיציאה לפעילות היתה בשעה מוקדמת מאוד, למרות שהיה חם וארוך, חזרתי בהרגשה נהדרת ועם טעם של עוד.

בפעילות השתתפו מתנדבים נוספים ממקום העבודה שלי, ביניהם גם מישהי שעובדת במקביל אלי, כבר די הרבה שנים.
היחסים בינינו היו תמיד קורקטיים, לא חיבבתי אותה. היא תמיד נראתה לי מהטיפוסים התחרותיים שמוכנים לדרוך על אחרים כדי להשיג מטרה, וגם כשהם נחמדים זו צביעות מזויפת.
בפעילות גיליתי פתאום מישהי אחרת לגמרי. החיבור שלה לילדים היה טוטאלי, והיא פשוט נתנה מעצמה באופן מוחלט כדי לסייע להם וכדי שיצליחו ויהנו. כולנו פעלנו, אבל היא בלטה בטוטאליות המוחלטת ובצורה השקטה שבה פעלה. פתאום ראיתי אותה מזוית אחרת - פשוטו כמשמעו, כאילו סובבו אותה וגרמו לי להסתכל על צד אחר שלה,  שהיה חבוי עד כה ופשוט לא ידעתי עליו. גיליתי פתאום מישהי אכפתית, אמפתית, עם נתינה עצומה.
זה שינה לי לגמרי את כל ההסתכלות עליה, וצבע אותה בצבעים אחרים. אני יודעת שמעכשיו אסתכל עליה אחרת, בהרבה פחות שיפוטיות גם כלפי פעולות שבעבר כן שפטתי. זה היה סוג של וואו שגרם לי להתקרב אליה, להעריך ולחבב אותה. שתינו הרגשנו הרגשת היי דומה ולמחרת חלקנו חוויות מסוג- זר לא יבין זאת.
אני מרגישה שלמדתי כאן משהו, ויצאתי מההתנדבות הזאת, בנוסף להרגשת הסיפוק, גם עם תובנה פוקחת עיניים שתשאר איתי. וזה הטעין את היום הזה במשמעות נוספת. כל כך שמחה על כך.

***

וקיטור לסיום, כי בכל זאת אבותי (חלקם) מפולניה -
רצועת השעון שלי נקרעה. זה שעון של סקאגן שיש לו רצועת עור שדי קשה להחליף אותה כי היא מחוברת באופן מיוחד. התקשרתי ליבואן שענה שאין במלאי ויקח חודש וחצי להזמין וגם יעלה המון. איכשהו בפוקס מצאתי קרוב לעבודה שלי, מעבדת שענים שכזו כמו של פעם - בדירה ישנה עם שענים ותיקים, שמבצעים את כל התיקונים, מהר ובזול.
השארתי את השעון לתיקון וקיבלתי אותו אחרי כמה ימים, מבסוטה עד הגג.
אבל, למחרת כשהתכוונתי לענוד אותו עם הרצועה החדשה, הוא נפל והזכוכית שלו התנפצה. אז עכשיו יש לי שעון שבור עם רצועה חדשה....
הם בטח מחליפים שם גם את הזכוכית....





יום ראשון, 17 ביוני 2018

עברה

תקופה של סיום והתחלה.
הבכורה, שרק אתמול נולדה ועדיין לא מלאו לה 18, מסיימת יב' ותתחיל בסוף הקיץ שנת שירות.
ופתאום היא מצוידת גם ברשיון נהיגה וזה עוד שינוי שצריך להתחיל להסתגל אליו.

הפוסט של ג'יין על שקד בת השנה כמעט, עורר בי נוסטלגיה והלכתי לדפדף אחורה באלבומים, שלפני 17 וחצי שנה היו עוד פיזיים, עם תמונות שפיתחתי בחנות צילום.

במבט לאחור, זו תקופה של אושר וסיפוק, שבה המשפחה הפכה לדבר המרכזי והחשוב ביותר עבורי, אבל תקופה שלוותה גם בהרבה מתחים וחששות בכל שלב, כיאה לאמא בפעם הראשונה, ולילדה שלא בכל דבר הלכה לפי הספר (התחילה ללכת ממש מאוחר, למשל). תקופה שלוותה גם בצורך לג'נגל בין בית לעבודה, בסדר עדיפויות שאצלי נטה תמיד לטובת הבית, והיה לזה מחיר בעבודה.

17 וחצי שנים עברו וצמחתי יחד עם הבכורה ויחד עם אחיה ואחותה. הסתכלתי בתמונות וראיתי את השנים שחלפו - לא רק עליה אלא גם עלי. נראיתי הרבה יותר צעירה אז!
אני חושבת על השלבים שעברתי מאז שאני סיימתי תיכון, והתחלתי את היציאה לחיים האמיתיים. אני זוכרת הרבה בלבול וחוסר בטחון, לצד רצון לפרוץ, להעז ולהתקדם, בלי לדעת איך נכון תמיד לעשות את זה. להרבה מזה אני לא מתגעגעת, על אף שאת תקופת הצבא שלי דווקא די אהבתי.

ועכשיו היא שם, שונה ממני ודומה לי, אבל אני חושבת ומקווה שהיא מצוידת יותר משאני הייתי, במה שנדרש להתחלה החדשה הזו.
גידול ילדים זה תרגיל בשחרור הדרגתי, חיזוק העצמאות שלהם מלווה במתיחת השרירים ההוריים לגבולות חדשים בכל פעם. ועכשיו צריך להתרגל לשלב חדש, שבו העצמאות שלה כמעט מלאה ואנחנו מלווים מרחוק.

כשהם היו קטנים לא היה לי זמן לכלום, הג'ינגול המטורף בין העבודה לבית היה קשה, ובאמת תהיתי איך אפשר למצוא זמן לעוד דברים כמו ספורט או פנאי. אני לא הצלחתי. והנה עכשיו יש יותר פנאי אבל די פחת החשק למלא אותו. ואני יודעת שזו מלכודת שצריך להזהר ממנה, לא לפתח תלות בחיים של הילדים כציר שסביבו סובב הכל.

כן, יש עבודה, אבל היא לא ממלאת אותי רגשית, ואני יודעת שלא רחוק היום שהבית יתרוקן עוד יותר. איך זה יהיה, אין לי מושג. זה עוד שלב.
 באמת עברו כל השנים האלה.



יום שישי, 25 במאי 2018

שחיה וכלב

בתור ילדה צעירה לא ידעתי לשחות. ההורים שלי לא שלחו אותי ללימוד שחיה, וכשהזדמנתי לבריכה (מה שלא קרה הרבה), יכולתי רק להאחז בסולם או בשולי הבריכה ולהביט בפחד מהול בקנאה בילדים השוחים.

אבל בכיתה ה' היו לנו שיעורי שחיה מטעם בית הספר. למדנו בבריכה העירונית, לפי קבוצות - מתחילים, בינוניים ומתקדמים. אני הייתי בקבוצת המתחילים כמובן, שכנראה כללה פחות ילדים. וככה למדתי לשחות - בהתחלה בקושי, ולאט לאט יותר טוב. ולאט לאט גם התחלתי לאהוב את זה, ולרצות להשתפר, ולהמשיך.

גם כשהסתיימו שיעורי השחיה בבית הספר המשכתי לשחות. בכל חופש גדול הייתי באה לבריכה כמה פעמים בשבוע ופשוט שוחה בריכות. אפילו החום שבדרך הארוכה ברגל חזרה, לא העיב על הכיף והסיפוק שהרגשתי.

עד היום, שחיה היא הספורט האהוב עלי. אני נכנסת למוד בריכה שהוא כמו מדיטציה - הראש מתרוקן, מחשבות אקראיות חולפות, וממשיכות לחלוף ברקע הספירה הקצובה של מספר הבריכות. 

אני לא שוחה קבוע לצערי, ובחורף בכלל לא.
אני שוחה בבריכה העירונית (לא זו של ילדותי), קילומטר או קילומטר וחצי, ומה שמפריע להמשיך עוד זו רק השלפוחית שמתחילה ללחוץ ולפעמים גם הבריכה שמתחילה להתמלא מדי.

אז אתמול היה היום הראשון שלי בבריכה לעונת הקיץ, שנפתחה כמו תמיד בכוונה להגיע לבריכה לפחות פעמיים בשבוע. לרוב כוונות לחוד ומציאות לחוד.

אבל כל פעם שאני שוחה אני יוצאת ממש כמו חדשה, עם עייפות פיזית אמנם (ורעב!) אבל תחושה כאילו פירמטו אותי מחדש, לפחות חלקית.

ובתחושת הרוגע הזו חזרתי הביתה לאחר השחיה ומצאתי את זה:

בזמן שנהניתי בבריכה, צ' נהנה בבית

ללמד שרוגע הוא זמני וחולף...

(ובכל זאת היה שווה).

יום חמישי, 3 במאי 2018

מאי

נגמר חודש אפריל הארוך והמתעתע והתחיל מאי.
היה חודש ארוך, שהתחיל בחופשת פסח ארוכה ונעימה, המשיך ביום השואה הקשה, יום הזכרון הצובט בלב ויום העצמאות ה- 70 על שלל ההתכתשויות והפרשנויות שסביבו, כך שנראה היה, כדברי ליברמן, שהוא ימשך עד יום העצמאות ה- 80.
בסוף החודש ארע אסון השטפון המטלטל והנוראי. אסון כל כך בלתי נתפס, שטלטל אותי מאוד, בו נספו 10 מבני שכבת הגיל של הבת שלי, את חלקם הכירה בעקיפין.

וממשיכים למאי השרבי, האביך והחם, עם מזג אוויר שבא לדלג עליו, שמשרה אווירה כבדה ויגעה.

אבל הזמן ממשיך לחלוף - בשבוע שעבר אמא שלי חגגה 80, מחר הבן שלי חוגג 16.

                                                                        *

קראתי את "המורה לעברית" של מאיה ערד. מאיה היא בת הדור שלי, צעירה ממני בשנה שנתיים, בעלה שרת בצבא במקביל אלי באותו מקום בו שרתתי. הספרים שלה חביבים עלי, וקראתי את כולם (חוץ מהראשון, המחורז, אני חושבת). הם מאוד קריאים, אני קוראת אותם תמיד "בנשימה אחת" תוך יום או יומיים, וכך היה גם הפעם (הספר הנוכחי גם די קצר, מאתיים ומשהו עמודים).
מאיה היא מה שאני מגדירה "יודעת לכתוב". היא יודעת לשלב בין תוכן וסגנון לרוב בהצלחה, נוגעת בנושאים עכשויים ורלוונטיים בדרך לא מתייפיפת, ומעניין לקרוא אותם דווקא מנקודת המבט של מי שהיא ישראלית-אמריקאית. בספר הלפני אחרון שלה, "מאחורי ההר", זה פחות הצליח לדעתי - היא ניסתה לכתוב שם מעין בלש, והקריבה את התוכן לטובת הסגנון, באופן שנקרא לדעתי די לא אמין, בנאלי ולא משכנע.
ספרים אחרים שלה אהבתי יותר - "שבע מידות רעות" הוא נהדר לדעתי, ואהבתי מאוד גם את "חשד לשטיון", כולל ההיפוך המתחולל בו, בין חושדת בשטיון לנחשדת בו.

הספר הנוכחי כולל שלושה סיפורים, וזה פרט שפיספסתי כשהתחלתי לקרוא (אני אף פעם לא קוראת את הכריכה האחורית). לכן, כשהסתיים הסיפור הראשון חשבתי שהוא פרק, והתחלתי לקרוא את השני, כשאני חושבת בטעות שהוא אמור להתחבר איכשהו לראשון, ורק בהמשך גיליתי שבעצם לא.
הסיפור הראשון נקרא לי באמת כמו פרק - הסיום שלו הרגיש לי לא גמור. הוא כתוב טוב, ויכול היה בקלות להיות פרק ראשון ברומן, עשיר ומורכב יותר מהסיפור, שמתמודד עם שאלות נפיצות לגבי זהות יהודית של צעירים בכלל, ובאקדמיה בארצות הברית בפרט. נושא נהדר ומורכב שאפשר לפתח, ולא יודעת אם מאיה נמנעה מכך במכוון, או שאולי עוד תחזור לכך בהמשך.

הסיפור השני הכי פחות דיבר אלי, הוא מורכב למעשה מתמונות בביקור של סבתא אצל בנה היחיד, כלתה ונכדה. הכתיבה שלו הרגישה לי בוסרית משהו, מן תרגיל כתיבה. הסוף היה די בנאלי, וכל הסיפור עצמו די קלישאי ודיכוטומי, הוא מציב זה מול זה מעמדות שונים כלכלית לכאורה, וזה גולש להשוואה מרומזת אבל גסה בין אשכנזים-חכמים למזרחים-חמים. גיליתי בו גם שגיאת הגהה ("מליאן" - לא  מלה שבכלל קיימת, אבל אם כבר, חושבת שצריך לכתוב "מליין"). (עדכון מאוחר: לפי בדיקתה של עדה זה הכתיב הנכון. אך בכל זאת צורם לי).

בסיפור השלישי מאיה מתגלה במיטבה כשהיא מכוונת לבטן הרכה של כל אמא למתבגרת, ולמעשה של כל אמא בכלל, ואמא לבת בפרט - ההשתלבות החברתית של הבת.
היא מפליאה לתאר את התחום הרגיש והרעיל הזה, של בנות שהן כאילו חברות, אבל למעשה פוגעות, בדרך הכי פוליטקלי קורקט שאי אפשר נגדה, והכל בחסות הסמארטפונים. הטוויסט הוא הנסיון הנואש עד פתטי של האמא, להשתמש באותו נשק - הסמארטפון, כדי להתנגח באחת הילדות, ועל הדרך לחצות את כל הקווים האדומים שמהם היא חרדה כל כך כשמדובר בבת שלה. וכמו שזה מתנהל בעולם הוירטואלי - גם חציית הקווים הזאת מתקבלת אצל הצד שכנגד די באדישות, כעוד תגובה שלכאורה נמוגה בלי להשאיר סימנים. לכך קדם נסיון מגושם של האמא לפעול ב"עולם האמיתי" בדרך שהיא מכירה, ולחבר את הבת לילדה אחרת, אבל כללי המשחק וכלי המשחק אחרים מהידוע לה, ואין לה סיכוי להצליח בעולם הזה שהיא לא מכירה.
מאיה מיטיבה לברוא את הדמויות בסיפור ואת האבחנות הנלוות - החל מהעובדה שדווקא בגיל ההתבגרות של הבת, האמא בעצמה בגיל מטלטל ולא פשוט (אבחנה של האבא בסיפור, שהוא קול ההגיון והרציונל מול האמא אמיציונלית-הורמונלית - דיכוטומיה בעייתית לכאורה אבל עובדת היטב בסיפור, ואולי לא רק בו), ועד לפישוט של הענין עצמו - מה זאת בכלל חברות בין בנות, בין נשים, והאם לבנות/נשים מסוימות בכלל אפשרי לחוות אותה.

במרכז של כל אחד מהסיפורים יש אישה שהעולם המוכר לה השתנה, שהכללים והכלים ששרתו אותה בעבר כבר לא מסייעים לה היום, ושקשה לה להתמודד עם המציאות המשתנה ולהתנהל בה. זה נוגע ומכמיר לב בכל אחד מהמקרים, ונוגע, כמו ב"חשד לשטיון" אבל באופן אחר, בקושי שבהתבגרות-הזדקנות ואובדן הרלוונטיות, ההידחקות הצידה, חוסר היכולת להסתפק בתואר "אמא" כמגדיר זהות באופן מושלם וממלא.  ובאופן קר הרוח והצלול המאפיין אותה, מאיה מציבה את הדברים האלה כהוויתם, בלי נסיון לעדן או ליפות. מצד אחד התרפקות נוסטלגית ונעימה על העבר, ומצד שני ההכרה וההבנה שמה שהיה חלף. עכשיו אלה זמנים אחרים, וגם איתם צריך להתמודד.

יום ראשון, 15 באפריל 2018

אקרוסטיכון

כתבתי ברכה למישהי בארגון שעוזבת
לא עשה לי טוב להיות כפופה לה בעבר
כעת היא בתפקיד אחר ולא קשורה אלי
לעזיבה שלה נלוו טונים צורמים לפי השמועות
ברכתי אותה בהרבה הצלחה ועשייה בהמשך הדרך
ברכה שהיא די מרגשת לפי הסטנדרט המקובל
אני די אוהבת לכתוב ברכות לארועים שונים
יש בזה משהו נחמד ונעים בהחלט
ובכלל, לברך את מי שעוזב זה חשוב, ובטח במקרה הזה
מובן שלא שלחתי את הברכה, אבל נהניתי
וגם להשתעשע זה חשוב

יום שני, 9 באפריל 2018

פוסט פריקה לקראת יום העצמאות

כן, בקרוב 70 למדינה, המצב לא מזהיר, אבל בניגוד למשתמע מכותרת הפוסט, לא הולכת לכתוב כאן על פוליטיקה.
כרגיל אצלי, זה רק על האישי.

כמו שכתבתי כאן, אני משתייכת לחבורת בנות במקום העבודה שלי. אנחנו ארבע, וזה כבר מעל עשרים שנה. המסורת היא, בין היתר, לחגוג את יום העצמאות בהרכב מורחב - עם הבעלים והילדים. בעבר היתה תורנות - שנה אצלי, שנה אצל א'. בשנים האחרונות זה קצת התמסמס לעיתים, אך השנה החליטה א' להחזיר עטרה ליושנה ולהתכנס אצלה. השתיים האחרות אישרו.
כל החבורתיות הזאת היא די מאולצת מבחינתי. כמו שכתבתי שם, אם לא היינו עובדות כולנו יחד כל התקופה הזו, ברור לי שמבחינתי לא עם שלושתן היה הקשר נשמר. א' חברה טובה שלי. לגבי השתיים האחרות - אחת היא בסדר, לא חברה קרובה אך יש יחסי ידידות שמועצמים ממשך ההיכרות. השלישית היא הבעייתית, ולאור מצבי עבר אין לי קשר איתה בכלל היום. אפילו לא שלום שלום.
זאת למרות, שאנחנו עובדות די קרוב גיאוגרפית. בשגרה זה ממש לא מפריע לי, ומעדיפה את הנתק הזה.

לגבי יום העצמאות, זה כבר סיפור אחר. להיות בצמידות לאדם שלא מחליפים עמו מילה יום שלם, זה די קשה לי. ולא נתחיל לדבר סתם כך, זה פשוט לא יקרה. יש שם טינה ואפילו עוינות.
מצד שני, לוותר על הארוע, גם לא כל כך בא לי. כי זה כיף לבעלים שהם חברים טובים, אפילו יותר מאיתנו אולי, וגם לילדים, ובלי לפרט - גם הלוקיישן מפתה.
אני לא טובה במצבים כאלה. לא טובה בלהיות טפלון ולהתנהג כאילו כלום. אז ברור לי שאסבול קצת וגם אראה סובלת. מצד שני לא לגמרי מתחשק לי לוותר. כי חוץ מנוכחותה אני יכולה להנות.
שפכתי את הדברים בפני א' שמשאירה את הבחירה אצלי כמובן. תשמח שנבוא ותבין אם לא.
יש בי חלק שלא רוצה לוותר וחלק אחר שמתקשה.
ברור לי שאני מסבכת את הדברים, אולי זה כיתה ג', אבל כן, זה קשר שקשה לי איתו, ובגלל שהוא מערב עוד אנשים - זה לא לבלוע ולא להקיא, שכזה.
בינתיים פורקת פה, תובנות אולי יוכלו לעזור.

יום ראשון, 8 באפריל 2018

פסח עבר

זהו, פסח עבר.
היה חופש מעולה שהרגיש ממש ארוך.
את ליל הסדר חגגנו במתכונת מצומצמת, ומכיוון שכך - התחלנו אותו כבר בשש ורבע, כך שבסביבות שבע הגענו כבר ל"שולחן עורך". זה היה נהדר, ונראה לי שנאמץ גם לפעמים הבאות. חלק גדול ממה שמעייף ומתיש בסדר, נובע מכך שבדרך כלל מתחילים אותו יותר מדי מאוחר.
ככה גם יכולנו לסיים את הערב בסביבות עשר וחצי, ולהמנע  מהפקקים בהחזרת אמא שלי לביתה (כ- 35 דק' כל כיוון כשאין פקקים. גם בהלוך הבאנו אותה מוקדם, ולכן גם לא היו פקקים).

למחרת ביקרנו את המשפחה המורחבת מצד האיש, שהיתה בהרכב אפילו גדול מבדרך כלל.

חול המועד הורכב משילוב של כל מיני סידורים (כמו הזמנת משקפי שמש חדשים במקום אלה שנשברו, קניית אוכל וציוד לכלב, ועוד כל מיני), ניחום אבלים, ארוחות צהריים משותפות עם הילדים, מנוחה, בטלה ועוד מנוחה.

בחג השני נסענו באופן די ספונטני לשני לילות בצפון, כולל צ' החמוד שבא איתנו.
ממליצה מאוד על מסעדת 1910 המצוינת בקיבוץ דגניה א' - מסעדה נהדרת, מיקום נפלא שמרגיש חו"ל, ומנות נפלאות.
עבורנו, למצוא מסעדה טובה זה די מאתגר - יש לנו צליאקית, צמחונית, ועכשיו גם כלב - והמסעדה הזאת ענתה בכבוד על כל הדרישות בלי להתפשר על האיכות והטעם.

אז זהו, מהיום חוזרים לשגרה, שאליה ממש לא התגעגעתי. ובכל זאת כיף שהאביב כאן, וחופשות נוספות בפתח.

יום רביעי, 28 במרץ 2018

כלב חדש

התחדשנו! 
בשבוע שעבר אימצנו את צ', ומאז אנחנו שוב בעלי כלב (הכלב הקודם שהיה לנו נפטר לפני שנתיים וחצי).
צ' הוא גור מקסים בן חמישה חודשים בערך, מעורב מגזעים לא ידועים, וגם לא יודעים לאיזה גודל יגיע.
בינתיים הוא ואנחנו בתקופת הסתגלות הדדית, קצת כמו תינוק חדש בבית.
כל השטיחים מורמים, חבילות מגבונים מתכלות בקצב, והרצפה מלאה חול מעורב בריר. שוין, נפרדתי מהשאיפה לבית נקי לעת עתה. 
הוא חמוד וידידותי והכי נקשר לבנות שלי שגם הכי מטפלות בו. 

הגעתו היא מכה קשה ל-ר' חתולת הרחוב המאומצת שלנו, שמרגישה שהבכורה והיחידות נגזלו ממנה. כשהיא ראתה את צ' בפעם הראשונה היתה על הפנים שלה כזאת הבעה של הלם - שלא דמיינתי שאפשרית בכלל אצל חתולים. כשהוא מתקרב אליה בידידותיות היא דואגת להבהיר לו שהוא לא רצוי בקרבתה. אנחנו דואגים להפרדת כוחות אבל בינתיים ניכר שהיא פשוט מקנאה. היא מסתובבת כל הזמן בכניסה לבית ובודקת את השטח, ונצמדת אלי בכל רגע אפשרי.

זה ממש קטע שלא הייתי מודעת לו, נושא הקנאה אצל בעלי חיים. ביחוד שהיא מחוץ לבית ולא ממש "שלנו" - אבל היא לגמרי מרגישה שפלשו לה לטריטוריה ומתחרים על תשומת הלב שהיא מקבלת. אם יכולתי לדבב אותה היה בטוח יוצא מונולוג רווי כעס ומרמור.

אני כבר סקרנית לראות את צ' גדל ומתפתח, והופך לחלק מהמשפחה.
בינתיים הוא הביא הרבה שמחה והתלהבות, והילדים מבסוטים.

צ' החמוד



יום ראשון, 18 במרץ 2018

רבעון לבלוג

חלפו שלושה חודשים מאז פתחתי את הבלוג. אז מה למדתי ומה הבנתי בזמן הזה?

-שאני יכולה להתגבר על בעיות טכניות כשזה חשוב לי וכשזה תלוי רק בי. כאדם שלא מתמודד בדרך כלל היטב עם טכנולוגיה וכמי שלא מעריכה את עצמי בהתמודדות עם עניינים שכאלה, אני שמחה שהצלחתי לפתוח את הבלוג ולהתמודד עם כמה משוכות נלוות, כמו להתקין את הדיסקוס ולחפור בהגדרות שלו. זה כנראה לא יגרום לי להצליח במקומות אחרים בהם זה לא תלוי רק בי. אבל כשכן אז כן, וזה נחמד.

- שאני עדיין רואה את עצמי יותר כמגיבה מאשר ככותבת. כיף לי לקרוא בלוגים ולהגיב, יותר מאשר לכתוב בעצמי, וזאת אחת הסיבות שעיכבה אותי מלפתוח בלוג בעצמי. משהו עדיין לא השתחרר לגמרי בכתיבה וזה אולי יקרה עם הזמן.

- שלמרות זאת, המשמעת העצמית שלי מתגלה גם כאן וגרמה לי לשמור על תדירות כתיבה שבועית, למעט בשבוע האחרון שבו שחררתי.

- בכלל, יש תחושה שהבלוגיה קצת יותר רדומה לאחרונה, והפריחה שהיתה כאן בסוף דצמבר לקראת הסגירה החזויה של ישרא, דעכה. ובכלל, האנרגיות כאן אחרות מאשר בישרא (של פעם). שם יש משהו זמין ומיידי יותר, שיוצר שרשורי תגובות ארוכים יותר. גם המעטים שעדיים מפרסמים שם זוכים ליותר תגובות מאשר כאן, נראה לי. יש משהו מזמין בשיטוט בדף הראשי שם שלא קיים כאן, וזה משפיע על התקשורת.

- מצד שני אני שמחה שפתחתי את הבלוג כאן. אחד הדברים שהפריעו לי תמיד בישרא זה מידת החשיפה הגבוהה של הבלוג לקוראים אקראיים שאני לא יודעת מי הם. זה לטוב ולרע כמובן, כי לכאן לא מגיעים קוראים חדשים בכלל זולת אלה שהגיעו בהתחלה.

- שאני מגיבה ליותר בלוגרים מאשר אלה שקוראים אצלי ומגיבים לי. אבל, מרגישה קרבה מיוחדת למגיבים שלי. רואה אתכם (אתכן) כחברות, ונעים לי לדעת שקיים לי מקום המפלט הזה, שמאפשר לי לחלוק ולשתף אתכן דברים שלא תמיד יש לי איך ועם מי בחיים האמיתיים.

- וזה יוצר יותר רוגע מבחינתי בחיים האמיתיים - הידיעה שיש לי את המקום הזה גורמת לי להיות יותר נינוחה גם בחוץ. בבחינת - אם לא יצליח שם - תמיד יש לי את המקום הזה כאן.

אז בסך הכל, אני שמחה מאוד שעשיתי את הצעד הזה. הבלוג השלים לי חתיכה בפאזל שהיתה חסרה לי. הוא מקום מפלט ועוגן, הוא חדר משלי, פינה פרטית ומרחב לפגוש אנשים.

אני שמה לב שההתלהבות הראשונית שהיתה לי עם פתיחת הבלוג - להכנס כל רגע לבדוק מה התחדש ואם הגיעה תגובה (בהתחלה התגובות לא הגיעו אלי למייל משום מה והצטרכתי להכנס לבלוג עצמו), דעכה, והפכה להתעניינות נורמלית ולא אובססיבית. זה כבר לא הצעצוע החדש, אלא הצעצוע הותיק והאהוב שתמיד חוזרים אליו. עדיין כיף לי כמובן, שמגיבים, וזה יכול ממש להעלות את מצב הרוח ברגעים מסוימים.

גם תדירות הכתיבה תתנרמל אני מניחה. זאת אומרת, לא תהיה שבועית לשם השבועית.
ומבחינת הקהילה כאן, ימים יגידו לאן זה יזרום. אני מאוד מקווה שכולנו נדע לשמור על הקשר ועל הניצוץ, ולהמשיך את הדבר המופלא שהחל בישרא.


יום שבת, 3 במרץ 2018

הנאות קטנות של סופהשבוע

- לשבת בשישי בצהריים בחצר השמשית, עם עתונים, ילדים וחתולה, ולשמוח ששישי בצהריים ועדיין לא שבת אחר הצהריים.

- לשנ"צ!

- לצאת להליכה במסלול בין שדות חקלאיים בין הערביים, בשעות האור המתארכות.

- לצאת להליכה (שוב) בשבת, לרוב עם האיש ולעיתים עם חברה, ליד הים, ולהרגיש את הגוף סופג שמש נעימה בזמן שהוא זז.

- להשלים את כל הסודוקו/עיתונים/סדרות מהשבוע, או לפחות את חלקם. וגם קיפול כביסה כמובן:)

- לזכור שעד סופהשבוע הבא יש רק עוד שבוע, ולא יותר.

ים סופ"שי

יום שלישי, 20 בפברואר 2018

זו העבודה

כשהייתי נערה חשבתי שמאוד אצליח בתחום המקצועי שבו אבחר לעסוק.
הייתי התלמידה הכי טובה בכיתה, נחשבתי חכמה, היו לי ציונים טובים ויכולתי לבחור במה שרציתי.
זה במידה רבה עיצב את הראיה שלי לגבי מי אני ומה החוזקות שלי.
אני זוכרת שקראתי במעריב לנוער איזשהו טור של "בחן את עצמך" והיתה שם שאלה, מהו הרגש שהיית הכי רוצה שאנשים ירגישו כלפיך.
היו שם אהבה, הערכה, ועוד שניים שאני לא זוכרת. לא בחרתי באהבה, שנראתה לי מילה גדולה ונפיצה. אני חושבת שגם לא חשבתי שזה מה שמרגישים או אמורים להרגיש כלפי, ממה שראיתי וחוויתי.
בחרתי בהערכה.

לא ידעתי אז שחוכמה לא מנבאת בהכרח הצלחה בחיי העבודה.  צריך גם כישורים שלא נחנתי בהם כדי להצליח במסגרת שבה בחרתי. לא ידעתי גם שהערכה לא תמיד מספיקה. שהיא עשויה להיות מן פרס ניחומים שכזה.

מקום העבודה שלי זימן לי התמודדויות ואכזבות עם השנים. אני נמצאת באותו מקום עבודה מעל עשרים שנה ולמדתי על עצמי הרבה במהלכן. אבל אני לא רואה בזה צמיחה והתקדמות. זו יותר התפכחות, הכרה במגבלות, השלמה.

השלמתי עם כך שעבורי זו עבודה, לא קריירה. שזו דרך שמאפשרת לי להתפרנס, באופן נוח יחסית. עזיבה לא רלוונטית עבורי כעת.

כנערה לא שיערתי עד כמה המשפחה שאקים תהיה מרכזית עבורי, ושהיא תהיה המקום היחיד שבאמת נוח ונעים לי בו. ושהעבודה תהיה פשרה מושכלת בהתחשב בנסיבות.

אני תוהה מה אני הילדה היתה חושבת על עצמי של היום. מצד אחד כל כך שונה ממה שחשבתי, מצד שני זו המציאות שבניתי, על פי מי שאני.


וטוב שיש בלוג כדי לפרוק בו את הדברים האלה.




כל מה שרציתי



יום חמישי, 15 בפברואר 2018

יום המשפחה

לא מבינה את "יום המשפחה".
"יום האם", שהיה נהוג בשנות הטרום -פוליטיקלי- קורקט בהן גדלתי, כן ברור לי. בשנות טרום השוויון ההן, היה חשוב להאדיר את מעמד האם ותפקידה, אולי גם במובן של עידוד ילודה.
היינו שרים "אמא יקרה לי" ומכינים או קונים לאמא משהו, כדי לציין את מה שהיא עושה בשבילנו כל השנה.

ברור למה היום זה לא רלוונטי יותר, לאור הטשטוש בין התפקידים של אמהות ואבות, קיומן של כל מיני סוגי משפחות, ובכלל זה גם משפחות ללא ילדים בכלל.
אבל במצב הזה, לא ממש ברור לי מה חוגגים ומי חוגג למי.

בגנים ובביה"ס ההורים מקבלים לרוב בחזרה משהו שהם שלחו או הכינו. למשל, תמונה משפחתית שנשלחה מבעוד מועד כדי לקבל אותה חזרה בצירוף ברכה.

המורה של הבת שלי הגדילה לעשות ושלחה לכל משפחה קופסת עוגיות שהילדים הכינו מראש (בבתים שלהם ובליווי ההורים, כן?) . באמת שאני מחבבת את המורה, אבל הפואנטה פחות ברורה לי.

לא ברור לי גם למי נשלחת הברכה או המתנה כשההורים לא חיים באותו בית. אולי מכינים כפול....
עבור ילדים להורים גרושים או פרודים, המושג משפחה הוא בכל מקרה מורכב יותר, והציון של היום עלול לבלבל או לתסכל.

מצד שני, כשבשנים האחרונות מציינים גם את יום הקרואסון, יום הנוטלה ויום הפיצה, ותיכף לא ישארו בלוח השנה מועדים ריקים, אולי באמת אין סיבה לא לציין גם את יום המשפחה, מה גם שהוא לא מאופיין דווקא באוכל וזה כשלעצמו חיובי.

תיכף אתקשר לאמא שלי, לאחל לה יום האם שמח.



יום רביעי, 7 בפברואר 2018

סופשבוע מוקדם

אתמול התעוררתי בתחושת חולי והרגשה כללית של כבדות ורצון להשאר במיטה.
בכל זאת דידיתי לעבודה, ושם שמעתי שאני נראית חולה. החל מאותו רגע הרגשתי חולה, ונזכרתי שאני כבר כמה ימים עם אותה תחושה, כאבי שרירים וחוסר יכולת לקום בבוקר.
בכל זאת, עד אתמול לא הגדרתי את זה כמשהו שמונע ממני לבוא לעבודה, ובעצם רק התגובה הזו נתנה לי כאילו לגיטימציה להרגיש פחות טוב. כמו הרבה פעמים בעבר, הדיפולט הוא תמיד מבחינתי לקום ולהתנהג כרגיל. מניחה שזה לא רע, ובסה"כ עוזר לגוף להתגבר ולא להכנע להרגשה הלא טובה. אני רגילה להשאר בבית כשאני מחליטה, לא כשהגוף מחליט בשבילי.
בעבודה משכתי עד סוף היום אבל התלבטתי אם למחרת (דהיינו היום) אשאר בבית. מרוב תחושת אפיפות, כשהלכתי הביתה שכחתי את הטלפון שלי על השולחן, דבר שאף פעם לא קרה לי. מזל שהיתה לי רשימת טלפונים על דף כדי ליצור קשר ולסדר שיקחו אותו לאזורי. עם כל הטכנולוגיה, ממש לא זוכרים שום טלפון היום (אמור להיות גיבוי בגוגל, דף יותר פשוט...). בכל אופן, השכחה הזו הבהירה לי שלהשאר יום בבית זה רעיון לא רע. שנובע מהחלטה, אז בכלל....
את הפוסט הזה אני כותבת מהאייפד במיטה, שזה נחמד. דווקא היום מרגישה הרבה יותר טוב, אבל החלטה זו החלטה.....

אמא שלי הגיעה לביקור אצלנו אתמול, אחרי שבעה חודשים שלא היתה. עד שנה שעברה היא הגיעה פעם בשבוע להיות עם הילדים בצהריים. הילדים גדלו, היא מתקרבת לשמונים, לא נוהגת וגרה רחוק. אז החל מהקיץ רק אנחנו מבקרים אותה. מודה שהביקורים הם די מאולצים מבחינתי, זה חשוב והכל אבל תמיד יש לי הרגשה של הליכה על ביצים כדי לא ליפול לבורות לא רצויים. זה לא קשר קרוב רגשית כמו שהייתי רוצה, וכנראה שכבר לא יהיה, אבל אני רואה שהיא מתאמצת לאחרונה, אולי בעקבות זה שהעליתי את זה בפניה לא מזמן, לצמצם הערות ביקורתיות ושיפוטיות שהיו תמיד. אז בסך הכל שמחתי שבאה, ושעבר בסדר.  אני מסתפקת בזה כמו שזה.

יום רביעי, 31 בינואר 2018

ארגז לחתולה

בהשראת פועה, קוץ ונוספים, הכנו לר' מקום מסתור מהקור ומהגשם.

השגנו ארגז קרטון שסגרנו מכל צדדיו ופתחנו בו פתח, וריפדנו את תחתיתו.

הבנות שלי התגייסו למלאכת הקישוט, ובסיום המלאכה הצבנו אותו במקומו לשימוש הלקוחה המרוצה.

עדיין לא השלמנו את המלאכה במלואה, נשאר עוד לרפד את הקירות מפנים וגם לעטוף את כולו מבחוץ במסקנטייפ כנגד רטיבות, אבל בינתיים הימים פחות קרים ולא גשומים, אז בינתיים ר' כבר נהנית ממנו.

טו בשבט שמח!

מקושט


מוצב במקום


בשימוש הלקוחה המרוצה

יום חמישי, 25 בינואר 2018

חורף

הרכב שלי שט הבוקר בגבורה בנהר, מתחת למטח ברד. תחושה מוזרה להיות בתוך קופסה כשמים מכל הכיוונים, הכי דומה אולי למכונת שטיפה, שממנה אני נמנעת.

נזכרת איך בילדות צעדנו לבית הספר עם מטריה ומגפיים, מגיעים ברגליים רטובות לפעמים ומחליפים גרביים, וכך גם בחזור. בלי מכונית או הורים שיסיעו (להורי כלל לא היה רכב), ובבית חיכה התנור בסלון - בהתחלה תנור נפט שקנינו עבורו נפט מעגלון ברחוב ( כן... אני חושבת שזה מאפיין בעיקר את תקופת טרום ילדותי אבל בכל זאת היה עדיין גם בילדותי המוקדמת), ואחר כך תנור גז.

זוכרת שהחורף היה ממושך, והעונות היו ברורות - הסתו היה בספטמבר אוקטובר וישר אחריו התחיל החורף. הוא לא חיכה עד ינואר. והחורף אופיין בעיקר בגשם, פחות ברוחות וסערות, ממה שזכור לי לפחות.

היום אנחנו לכאורה מוגנים ומצוידים יותר, אבל דווקא משום כך אולי מרגישים פחות מוכנים ומתמודדים פחות טוב עם מזג אוויר חורפי, ואולי הוא גם נהיה עוצמתי יותר. הכל הקצין, הקיץ והחורף.

ואני מרחמת בעיקר על חתולי הרחוב, שלא אוהבים גשם ורטיבות. החתולה שאימצה אותנו לא במיטבה, היא מבוגרת ולא הכי בריאה כנראה. שמנו לה שמיכות במקום מוגן צמוד לדלת הכניסה והיא מצטנפת לה שם ומחכה, במבט של מי שכבר עברה הרבה. מקווה שיש עוד מספיק חורפים לפניה.



ר' ביום יבש יותר





יום חמישי, 18 בינואר 2018

זריעה ודברים אמיתיים

בעקבות הפוסט של אמפי אני חושבת בימים האחרונים על "זריעת הטוב" או "זריעת טוב לב" כפי החידוד שלה.
החידוד חשוב, כי נראה לי שצריך להבחין בין המונח השכלי של "טוב", שהוא מאוד קשה להגדרה ולהסכמה, לבין "טוב לב" שהוא רגשי, ולגביו אפשר להיות יותר בקונצנזוס. יש אנשים שזה בא להם יותר בטבעיות - להתנהג בטוב לב, כלפי כל אחד. מי שנוהג כך ממקום לא שיפוטי, ומתוך נתינה לשם נתינה, ראוי להרבה הערכה.
זריעת הטוב קשה בהרבה מקרים, ומצריכה התגברות על שיפוטיות, על הגנות שכליות ורגשיות, על הרצון לא להפגע, לא להתאכזב מכך שהתנהגות מסוימת, לא נענית באותה מטבע, או בהתאם לציפיות. היא מצריכה שחרור של מחשבות מסוג זה, וגם של תחושות רגשיות אוטומטיות, כמו שחידדה אמפי בפוסט האחרון.
אני מוצאת את עצמי מהרהרת בזה, וברור לי שזו דרך ארוכה. נראה לי, שמי שמצליח בה, מרבה טוב לסביבה וגם לעצמו.

מצד שני, יש את מה שמציג קוץ - להיות אנושי, עם חולשות, וכל קשת הרגשות המתלווה לזה, בלי להרגיש שזה לא בסדר. לחיות עם עצמך בשלום, איך שאתה.
בסופו של דבר, אנחנו תוצרים (וזה אולי הקישור לקארמה, בהתייחס לדיון שם), של הגנטיקה והסביבה שלנו, והם משפיעים מאוד על דרך המחשבה והפעולה שלנו ועל התפיסה העצמית גם בהקשר הזה.
להתגבר על כך שאנו מנוהלים ע"י מנגנונים רגשיים, או בכלל לרצות להתגבר על כך - לא פשוט ואולי גם לא אפשרי עד הסוף לכולנו. גם ההדהוד שלנו לאיך אנחנו נתפסים בעיני הסביבה, התדמית שמתקבעת, משפיעים. יש אנשים שמשפיעים סביבם טוב יותר מאחרים. ולא בטוח שזה קשור רק לכוונה שלהם, אלא לסוג של הוויה שהם נחנו בה.

באופן סימבולי המחשבות הללו צצות דווקא בפתחו של חודש שבט, חודש של תחילת לבלוב, של הבטחה לפריחה עתידית. וזהו גם חודש הולדתה של בתי הצעירה, שתאריך הולדתה העברי חל היום.

 * * *

כשהייתי בבית הספר היסודי, מנויה על "דבר לילדים", היה שם מדור של חיפוש חברים לעט, בו כל אחד שפרסם מודעה ציין בה את הנושאים עליהם ירצה להתכתב עם חברים. לרוב כתבו בעיקר על תחביבים. כשפרסמתי שם מודעה, כתבתי, בין יתר הנושאים, גם "דברים אמיתיים". התכוונתי למחשבות, הרהורים, רגשות. לא ידעתי להגדיר את זה.

למאיר עוזיאל היה אז טור בעיתון (כנראה במעריב, כי זה העיתון שהורי קראו), ובאחד הטורים הוא בדק על מה ילדים רוצים להתכתב. הוא מצא את המודעה שלי והביא אותי כדוגמה לכך, שמעבר לתחביבים הרגילים, אכפת לי מדברים אמיתיים - קרי - פוליטיקה, וכל מה שקורה בעולם..... הוא ציטט את מודעתי כמובן בשמי המלא. ואני לא הבהרתי אז, לא להורי ולא לאחרים, למה התכוונתי באמת....  ולמעשה, גם לא יצא לי לחלוק את אותם דברים אמיתיים עם הילדים איתם התכתבתי.
אז הנה, חלפו ארבעים שנה, וסוף סוף יש לי חברים לעט כדי לחלוק דברים אמיתיים שכאלה. באמת, היה שווה לחכות.



יום חמישי, 11 בינואר 2018

חששות


הבת שלי התקבלה למסגרת כלשהי שמאוד רצתה להתקבל אליה.
אחרי ההיי הראשוני והסיפוק מכך שהתקבלה, עולים וצפים החששות.
איך תסתדר שם, האם ואיך תשתלב.
היא לא רוצה לוותר על כך, לוותר לעצמה, אבל מצד שני חוששת שאולי זה לא באמת מתאים לה. שיהיה קשה ולא מספק.
אני מסתכלת עליה - הרבה יותר בוגרת ומודעת ממה שאני הייתי בגילה. ועם זאת, כל כך דומה לי. החששות וההתלבטויות שלה כל כך מוכרים לי ומלווים גם אותי, עד היום. מדהים עד כמה היא כמוני, ומה שהיא מתארת מוכר לי כל כך מבפנים.
אני מאוד שמחה שהיא משתפת אותי, לי היה  תמיד הרבה יותר קשה לשתף, ונמנעתי מזה, מה שרק העצים את הקושי.
אני מבינה אותה, וצוללת לשם איתה, וזה לא פותר את המועקה וההתלבטות, אבל כן מקל ומשחרר קצת.
אני רוצה לגונן ולרפד, שלא תשרט, שלא תשבר. רוצה שהדרך שלה תהיה קלה יותר, ושהיא תתמודד טוב ונכון יותר ותגיע בקלות יותר ובהרגשה טובה יותר לאן שתרצה להגיע. ומצד שני יודעת שהיא צריכה להחליט בעצמה, לנסות ולחוות, ולהתמודד עם קשיים ועם משברים. רק ההתנסות שלה היא שתספק את התשובות, ואני שם, ללמוד ולצמוח יחד איתה.



יום חמישי, 4 בינואר 2018

הדרך הביתה

אני לא אוהבת לנהוג בכבישים בין עירוניים. כנראה זה קשור לכך שאני לא כל כך אוהבת לנהוג בכלל. 
הדרך מהעבודה הביתה היא אחת היחידות שאהובות עלי. הרכב שלי כאילו נוסע אותה בעצמו, ועושה אותה בחדווה רבה יותר מאשר את הדרך ההפוכה.
אני נוסעת בדרך עירונית, שעוברת בחלקה ליד הים, כשמוזיקה ברדיו מתנגנת ברקע (88fm, ולפעמים ארבע אחרי הצהריים אם זאת בדיוק השעה). וזה הזמן שלי עם עצמי.
אני אוהבת את השעה הזאת ביום, שבקיץ היא עדין לוהטת וחמה ובחורף שעת דמדומים של לקראת ערב. זמן מעבר בין "הווית עבודה" לבין "הווית בית", שהן מאוד שונות עבורי. מחשבות על מה שהיה ומה שלקראת. גם המחשבה על פתיחת הבלוג הבשילה אצלי בנסיעה הזו. 
די בטוח שהדרך הזו, שיש בה פקקים ורמזורים מרובים, לוקחת לי יותר זמן מאשר הדרך הבין עירונית, המהירה. אבל בנסיעות הבחירה שלי היא (תמיד, ולא רק בדרך לעבודה) לנסוע בדרך שנעימה לי יותר, גם אם היא יותר ארוכה. 
האיש שאיתי (צריכה למצוא לו כינוי באמת...) לא מבין את הבחירה הזו, ורואה בה סוג של קבעון. כנראה שזה נכון, ובכל זאת אני מעדיפה לבחור בדרך שאני אוהבת גם כשאני ממהרת יותר. בדרך האיטית הזו, הזמן נחווה אחרת, ומבחינתי, זה מה שחשוב....




 ציפורים על חוטי חשמל בדרך הביתה