אתמול התעוררתי בתחושת חולי והרגשה כללית של כבדות ורצון להשאר במיטה.
בכל זאת דידיתי לעבודה, ושם שמעתי שאני נראית חולה. החל מאותו רגע הרגשתי חולה, ונזכרתי שאני כבר כמה ימים עם אותה תחושה, כאבי שרירים וחוסר יכולת לקום בבוקר.
בכל זאת, עד אתמול לא הגדרתי את זה כמשהו שמונע ממני לבוא לעבודה, ובעצם רק התגובה הזו נתנה לי כאילו לגיטימציה להרגיש פחות טוב. כמו הרבה פעמים בעבר, הדיפולט הוא תמיד מבחינתי לקום ולהתנהג כרגיל. מניחה שזה לא רע, ובסה"כ עוזר לגוף להתגבר ולא להכנע להרגשה הלא טובה. אני רגילה להשאר בבית כשאני מחליטה, לא כשהגוף מחליט בשבילי.
בעבודה משכתי עד סוף היום אבל התלבטתי אם למחרת (דהיינו היום) אשאר בבית. מרוב תחושת אפיפות, כשהלכתי הביתה שכחתי את הטלפון שלי על השולחן, דבר שאף פעם לא קרה לי. מזל שהיתה לי רשימת טלפונים על דף כדי ליצור קשר ולסדר שיקחו אותו לאזורי. עם כל הטכנולוגיה, ממש לא זוכרים שום טלפון היום (אמור להיות גיבוי בגוגל, דף יותר פשוט...). בכל אופן, השכחה הזו הבהירה לי שלהשאר יום בבית זה רעיון לא רע. שנובע מהחלטה, אז בכלל....
את הפוסט הזה אני כותבת מהאייפד במיטה, שזה נחמד. דווקא היום מרגישה הרבה יותר טוב, אבל החלטה זו החלטה.....
אמא שלי הגיעה לביקור אצלנו אתמול, אחרי שבעה חודשים שלא היתה. עד שנה שעברה היא הגיעה פעם בשבוע להיות עם הילדים בצהריים. הילדים גדלו, היא מתקרבת לשמונים, לא נוהגת וגרה רחוק. אז החל מהקיץ רק אנחנו מבקרים אותה. מודה שהביקורים הם די מאולצים מבחינתי, זה חשוב והכל אבל תמיד יש לי הרגשה של הליכה על ביצים כדי לא ליפול לבורות לא רצויים. זה לא קשר קרוב רגשית כמו שהייתי רוצה, וכנראה שכבר לא יהיה, אבל אני רואה שהיא מתאמצת לאחרונה, אולי בעקבות זה שהעליתי את זה בפניה לא מזמן, לצמצם הערות ביקורתיות ושיפוטיות שהיו תמיד. אז בסך הכל שמחתי שבאה, ושעבר בסדר. אני מסתפקת בזה כמו שזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה