אני לא אוהבת לנהוג בכבישים בין עירוניים. כנראה זה קשור לכך שאני לא כל כך אוהבת לנהוג בכלל.
הדרך מהעבודה הביתה היא אחת היחידות שאהובות עלי. הרכב שלי כאילו נוסע אותה בעצמו, ועושה אותה בחדווה רבה יותר מאשר את הדרך ההפוכה.
אני נוסעת בדרך עירונית, שעוברת בחלקה ליד הים, כשמוזיקה ברדיו מתנגנת ברקע (88fm, ולפעמים ארבע אחרי הצהריים אם זאת בדיוק השעה). וזה הזמן שלי עם עצמי.
אני אוהבת את השעה הזאת ביום, שבקיץ היא עדין לוהטת וחמה ובחורף שעת דמדומים של לקראת ערב. זמן מעבר בין "הווית עבודה" לבין "הווית בית", שהן מאוד שונות עבורי. מחשבות על מה שהיה ומה שלקראת. גם המחשבה על פתיחת הבלוג הבשילה אצלי בנסיעה הזו.
די בטוח שהדרך הזו, שיש בה פקקים ורמזורים מרובים, לוקחת לי יותר זמן מאשר הדרך הבין עירונית, המהירה. אבל בנסיעות הבחירה שלי היא (תמיד, ולא רק בדרך לעבודה) לנסוע בדרך שנעימה לי יותר, גם אם היא יותר ארוכה.
האיש שאיתי (צריכה למצוא לו כינוי באמת...) לא מבין את הבחירה הזו, ורואה בה סוג של קבעון. כנראה שזה נכון, ובכל זאת אני מעדיפה לבחור בדרך שאני אוהבת גם כשאני ממהרת יותר. בדרך האיטית הזו, הזמן נחווה אחרת, ומבחינתי, זה מה שחשוב....
 |
| ציפורים על חוטי חשמל בדרך הביתה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה