הבת שלי התקבלה למסגרת כלשהי שמאוד רצתה להתקבל אליה.
אחרי ההיי הראשוני והסיפוק מכך שהתקבלה, עולים וצפים החששות.
איך תסתדר שם, האם ואיך תשתלב.
היא לא רוצה לוותר על כך, לוותר לעצמה, אבל מצד שני חוששת שאולי זה לא באמת מתאים לה. שיהיה קשה ולא מספק.
אני מסתכלת עליה - הרבה יותר בוגרת ומודעת ממה שאני הייתי בגילה. ועם זאת, כל כך דומה לי. החששות וההתלבטויות שלה כל כך מוכרים לי ומלווים גם אותי, עד היום. מדהים עד כמה היא כמוני, ומה שהיא מתארת מוכר לי כל כך מבפנים.
אני מאוד שמחה שהיא משתפת אותי, לי היה תמיד הרבה יותר קשה לשתף, ונמנעתי מזה, מה שרק העצים את הקושי.
אני מבינה אותה, וצוללת לשם איתה, וזה לא פותר את המועקה וההתלבטות, אבל כן מקל ומשחרר קצת.
אני רוצה לגונן ולרפד, שלא תשרט, שלא תשבר. רוצה שהדרך שלה תהיה קלה יותר, ושהיא תתמודד טוב ונכון יותר ותגיע בקלות יותר ובהרגשה טובה יותר לאן שתרצה להגיע. ומצד שני יודעת שהיא צריכה להחליט בעצמה, לנסות ולחוות, ולהתמודד עם קשיים ועם משברים. רק ההתנסות שלה היא שתספק את התשובות, ואני שם, ללמוד ולצמוח יחד איתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה