פורטוגל

תמיד בסביבות אפריל מתחיל העקצוץ הזה של "לאן נוסעים השנה". והאם בכלל נוסעים? לי לא דחוף.... אבל כדאי.... זאת השנה האחרונה לפני שהבכורה יוצאת לשנת שירות/מתגייסת/סתם לא תרצה לטייל איתנו....

ואז אחרי כמה יעדים פוטנציאליים שנזרקים לחלל האוויר, נבחר היעד, שלרוב מתקבל בהנהון של כל המעורבים.
אז מזמינים כרטיסי טיסה (אני) ומזמינים מקומות לינה (אני) ובונים תכנית לטיול (אני), אחרי קריאה ובירורים על המקום (אני), שגם נשלחת לאיש (שמצידו הזמין רכב! אחרי שהזכרתי לו!).

ויוצאים לדרך.

כשמגיעים מגלים שלילדים יש טווח שעות שונה; בעצם שכחנו שבשגרת החופש הם לא קמים לפני שהשעה משתנה לחד ספרתית (מצד הצהריים) אלא אם ממש חייבים ואין ברירה; ושהוויפיי במלון/בחדר הוא היחיד שזמין באזור ולכן כדאי לנצל אותו בכל דקה שאפשר; ובכלל עייפים מהטיסה וצריך לנוח.

האיש סובל ממחושים שונים שהחלו עוד בארץ אבל מחמירים ביציאה מהסביבה הטבעית, ומתווספים להם מחושים נוספים.

וכולם פחות או יותר מוכנים להתגמש ולבצע את מה שתוכנן, במשך פרק זמן שלא עולה על שעתיים שלוש, ואחר כך לחזור לנוח במשך משהו כמו שבע שמונה שעות, ואז לאכול, ושוב לנוח. ולקום מאוחר כמובן.

ולי - בא לקרוע את העיר בכל רגע נתון, כי אנחנו רק מעט בליסבון ואחר כך זזים.... ויש כל כך הרבה לראות ולחוות.

ובכל זאת אחרי כמה ימים יש תזוזה. שעת הקימה מוקדמת מעט, כך שבסביבות עשר- עשר וחצי אנחנו מצליחים כבר לצאת! ובחלק מהימים אפילו קצת לפני! (למעשה השעה המקומית מקדימה בשעתיים את השעה בארץ, כך שעשר זה שתיים עשרה בארץ... אבל כך זה נשמע פחות מרשים).
האיש התגבר (חלקית) על חלק מהמחושים, והילדים משתפים פעולה ואפילו מוכנים לעזור בהכנת האוכל! ועם קצת לחץ גם בשטיפת כלים! כן כן....

ופתאום מבינים שזה עוד מעט נגמר. ובסך הכל ראינו וחווינו לא מעט, היינו במקומות מעניינים, ראינו דברים יפים ואכלנו אוכל טעים.

אז היה שווה, והיה כייף, והיתה הרגשה של ביחד, וקרבה, למרות הצמידות הממושכת.

האם נחזור על זה שוב? נדבר באפריל.....

סינטרה

פסטיבל ימי הביניים באובידוש

עמק הדורו

פארק פנדה-גרש