בתור ילדה צעירה לא ידעתי לשחות. ההורים שלי לא שלחו אותי ללימוד שחיה, וכשהזדמנתי לבריכה (מה שלא קרה הרבה), יכולתי רק להאחז בסולם או בשולי הבריכה ולהביט בפחד מהול בקנאה בילדים השוחים.
אבל בכיתה ה' היו לנו שיעורי שחיה מטעם בית הספר. למדנו בבריכה העירונית, לפי קבוצות - מתחילים, בינוניים ומתקדמים. אני הייתי בקבוצת המתחילים כמובן, שכנראה כללה פחות ילדים. וככה למדתי לשחות - בהתחלה בקושי, ולאט לאט יותר טוב. ולאט לאט גם התחלתי לאהוב את זה, ולרצות להשתפר, ולהמשיך.
גם כשהסתיימו שיעורי השחיה בבית הספר המשכתי לשחות. בכל חופש גדול הייתי באה לבריכה כמה פעמים בשבוע ופשוט שוחה בריכות. אפילו החום שבדרך הארוכה ברגל חזרה, לא העיב על הכיף והסיפוק שהרגשתי.
עד היום, שחיה היא הספורט האהוב עלי. אני נכנסת למוד בריכה שהוא כמו מדיטציה - הראש מתרוקן, מחשבות אקראיות חולפות, וממשיכות לחלוף ברקע הספירה הקצובה של מספר הבריכות.
אני לא שוחה קבוע לצערי, ובחורף בכלל לא.
אני שוחה בבריכה העירונית (לא זו של ילדותי), קילומטר או קילומטר וחצי, ומה שמפריע להמשיך עוד זו רק השלפוחית שמתחילה ללחוץ ולפעמים גם הבריכה שמתחילה להתמלא מדי.
אז אתמול היה היום הראשון שלי בבריכה לעונת הקיץ, שנפתחה כמו תמיד בכוונה להגיע לבריכה לפחות פעמיים בשבוע. לרוב כוונות לחוד ומציאות לחוד.
אבל כל פעם שאני שוחה אני יוצאת ממש כמו חדשה, עם עייפות פיזית אמנם (ורעב!) אבל תחושה כאילו פירמטו אותי מחדש, לפחות חלקית.
ובתחושת הרוגע הזו חזרתי הביתה לאחר השחיה ומצאתי את זה:
 |
| בזמן שנהניתי בבריכה, צ' נהנה בבית |
ללמד שרוגע הוא זמני וחולף...
(ובכל זאת היה שווה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה