זו העבודה

כשהייתי נערה חשבתי שמאוד אצליח בתחום המקצועי שבו אבחר לעסוק.
הייתי התלמידה הכי טובה בכיתה, נחשבתי חכמה, היו לי ציונים טובים ויכולתי לבחור במה שרציתי.
זה במידה רבה עיצב את הראיה שלי לגבי מי אני ומה החוזקות שלי.
אני זוכרת שקראתי במעריב לנוער איזשהו טור של "בחן את עצמך" והיתה שם שאלה, מהו הרגש שהיית הכי רוצה שאנשים ירגישו כלפיך.
היו שם אהבה, הערכה, ועוד שניים שאני לא זוכרת. לא בחרתי באהבה, שנראתה לי מילה גדולה ונפיצה. אני חושבת שגם לא חשבתי שזה מה שמרגישים או אמורים להרגיש כלפי, ממה שראיתי וחוויתי.
בחרתי בהערכה.

לא ידעתי אז שחוכמה לא מנבאת בהכרח הצלחה בחיי העבודה.  צריך גם כישורים שלא נחנתי בהם כדי להצליח במסגרת שבה בחרתי. לא ידעתי גם שהערכה לא תמיד מספיקה. שהיא עשויה להיות מן פרס ניחומים שכזה.

מקום העבודה שלי זימן לי התמודדויות ואכזבות עם השנים. אני נמצאת באותו מקום עבודה מעל עשרים שנה ולמדתי על עצמי הרבה במהלכן. אבל אני לא רואה בזה צמיחה והתקדמות. זו יותר התפכחות, הכרה במגבלות, השלמה.

השלמתי עם כך שעבורי זו עבודה, לא קריירה. שזו דרך שמאפשרת לי להתפרנס, באופן נוח יחסית. עזיבה לא רלוונטית עבורי כעת.

כנערה לא שיערתי עד כמה המשפחה שאקים תהיה מרכזית עבורי, ושהיא תהיה המקום היחיד שבאמת נוח ונעים לי בו. ושהעבודה תהיה פשרה מושכלת בהתחשב בנסיבות.

אני תוהה מה אני הילדה היתה חושבת על עצמי של היום. מצד אחד כל כך שונה ממה שחשבתי, מצד שני זו המציאות שבניתי, על פי מי שאני.


וטוב שיש בלוג כדי לפרוק בו את הדברים האלה.




כל מה שרציתי