שניים בספטמבר

שניים מתוך שלושת ילדי חזרו היום למערכת החינוך.
הבן עלה ליא' והקטנה עלתה לו'. אצל שניהם זה המשך באותו ביה"ס ועם אותה מורה כך שאין התרגשות מיוחדת.

ולי מוזר שפתאום הם "רק" שני תלמידים. כי הבכורה סיימה תיכון והתחילה בשבוע שעבר שנת שירות. שנה של התנדבות לפני הגיוס לצבא, שבה היא גרה רחוק מהבית ומתנדבת במסגרת שאליה היא שייכת.
אז באמצע השבוע שעבר נפרדנו ממנה והיא התחילה את דרכה החדשה - בישוב אחר ומרוחק, בדירה מאובקת עם עוד ילדים/נערים שעושים איתה את שנת השירות. ואמורה לגור ולהתנדב שם ולחזור הביתה רק ביום שישי, פעם בשבועיים.

זו היתה בחירה שלה, אבל בינתיים קשה לה להתרגל לזה, לתנאים הלא קלים, לחלוקת חדר ושירותים ומטבח, להעדר הפרטיות, להעדר הנוחות של הבית....
ולי קשה עם זה שהיא רחוקה, ולא אראה אותה תשעה ימים ברצף, שזה הזמן הכי ארוך שהיתה רחוקה מהבית עד עכשיו. קשה לי עם השיחות הקצרות מדי ועם זה שאני לא יודעת בדיוק מה עובר עליה.

אני יודעת שזה שלב חדש, תרגיל בלהתגבר ולהתבגר ולשחרר, עבור כולנו. אבל יש פער בין הידיעה הזאת לבין הרצון שתשאר קרובה, וההרגשה שזה הגיע מהר, בהחלט מהר מדי....

בינתיים אני חושבת עליה ומקווה שטוב לה, ומקווה בשביל כולנו שנתרגל.