במצב הזה אני מתחילה כבר להרהר בחיים שאחרי הפרישה, ואיך הם ייראו, כי עקרונית זה יכול לקרות עוד שלוש שנים או משהו כזה אם ארצה, ונהיה לי ברור שצריך לתכנן היטב מה לעשות ואיך למלא את הזמן, וזה מצריך לזקק מה אני בעצם רוצה - שאלה שאין לי ממש תשובה עליה, וצריך שתהיה, כי אחרת הימים הופכים למן מסטיק אחיד ומתארך וקשה להתחיל ליזום ולפעול.
אני נזכרת בימים חסרי הנשימה של עבודה תובענית וישר ממנה ריצה לילדים על ענייניהם, תמיד השמיכה היתה קצרה מדי, זוכרת איך הסתכלתי בפליאה ובקנאה על אמא שהיה לה זמן לשחות במשך היום, וזה נראה לי בדיוני. עכשיו הילדים גדולים ויש לי פנאי למה שארצה, אבל פחות חשק ופחות יוזמה, הכל נראה קצת תפל ובלי אנרגיות של עשיה, וזו התחושה מסביב בכלל.
אני מקווה שמהתחושות האלה יצמח איזשהו שינוי, ובינתיים יודעת עד כמה לא מובן מאליו מה שכבר יש.
