![]() |
| צ' החמוד |
יום רביעי, 28 במרץ 2018
כלב חדש
יום ראשון, 18 במרץ 2018
רבעון לבלוג
-שאני יכולה להתגבר על בעיות טכניות כשזה חשוב לי וכשזה תלוי רק בי. כאדם שלא מתמודד בדרך כלל היטב עם טכנולוגיה וכמי שלא מעריכה את עצמי בהתמודדות עם עניינים שכאלה, אני שמחה שהצלחתי לפתוח את הבלוג ולהתמודד עם כמה משוכות נלוות, כמו להתקין את הדיסקוס ולחפור בהגדרות שלו. זה כנראה לא יגרום לי להצליח במקומות אחרים בהם זה לא תלוי רק בי. אבל כשכן אז כן, וזה נחמד.
- שאני עדיין רואה את עצמי יותר כמגיבה מאשר ככותבת. כיף לי לקרוא בלוגים ולהגיב, יותר מאשר לכתוב בעצמי, וזאת אחת הסיבות שעיכבה אותי מלפתוח בלוג בעצמי. משהו עדיין לא השתחרר לגמרי בכתיבה וזה אולי יקרה עם הזמן.
- שלמרות זאת, המשמעת העצמית שלי מתגלה גם כאן וגרמה לי לשמור על תדירות כתיבה שבועית, למעט בשבוע האחרון שבו שחררתי.
- בכלל, יש תחושה שהבלוגיה קצת יותר רדומה לאחרונה, והפריחה שהיתה כאן בסוף דצמבר לקראת הסגירה החזויה של ישרא, דעכה. ובכלל, האנרגיות כאן אחרות מאשר בישרא (של פעם). שם יש משהו זמין ומיידי יותר, שיוצר שרשורי תגובות ארוכים יותר. גם המעטים שעדיים מפרסמים שם זוכים ליותר תגובות מאשר כאן, נראה לי. יש משהו מזמין בשיטוט בדף הראשי שם שלא קיים כאן, וזה משפיע על התקשורת.
- מצד שני אני שמחה שפתחתי את הבלוג כאן. אחד הדברים שהפריעו לי תמיד בישרא זה מידת החשיפה הגבוהה של הבלוג לקוראים אקראיים שאני לא יודעת מי הם. זה לטוב ולרע כמובן, כי לכאן לא מגיעים קוראים חדשים בכלל זולת אלה שהגיעו בהתחלה.
- שאני מגיבה ליותר בלוגרים מאשר אלה שקוראים אצלי ומגיבים לי. אבל, מרגישה קרבה מיוחדת למגיבים שלי. רואה אתכם (אתכן) כחברות, ונעים לי לדעת שקיים לי מקום המפלט הזה, שמאפשר לי לחלוק ולשתף אתכן דברים שלא תמיד יש לי איך ועם מי בחיים האמיתיים.
- וזה יוצר יותר רוגע מבחינתי בחיים האמיתיים - הידיעה שיש לי את המקום הזה גורמת לי להיות יותר נינוחה גם בחוץ. בבחינת - אם לא יצליח שם - תמיד יש לי את המקום הזה כאן.
אז בסך הכל, אני שמחה מאוד שעשיתי את הצעד הזה. הבלוג השלים לי חתיכה בפאזל שהיתה חסרה לי. הוא מקום מפלט ועוגן, הוא חדר משלי, פינה פרטית ומרחב לפגוש אנשים.
אני שמה לב שההתלהבות הראשונית שהיתה לי עם פתיחת הבלוג - להכנס כל רגע לבדוק מה התחדש ואם הגיעה תגובה (בהתחלה התגובות לא הגיעו אלי למייל משום מה והצטרכתי להכנס לבלוג עצמו), דעכה, והפכה להתעניינות נורמלית ולא אובססיבית. זה כבר לא הצעצוע החדש, אלא הצעצוע הותיק והאהוב שתמיד חוזרים אליו. עדיין כיף לי כמובן, שמגיבים, וזה יכול ממש להעלות את מצב הרוח ברגעים מסוימים.
גם תדירות הכתיבה תתנרמל אני מניחה. זאת אומרת, לא תהיה שבועית לשם השבועית.
ומבחינת הקהילה כאן, ימים יגידו לאן זה יזרום. אני מאוד מקווה שכולנו נדע לשמור על הקשר ועל הניצוץ, ולהמשיך את הדבר המופלא שהחל בישרא.
יום שבת, 3 במרץ 2018
הנאות קטנות של סופהשבוע
- לשנ"צ!
- לצאת להליכה במסלול בין שדות חקלאיים בין הערביים, בשעות האור המתארכות.
- לצאת להליכה (שוב) בשבת, לרוב עם האיש ולעיתים עם חברה, ליד הים, ולהרגיש את הגוף סופג שמש נעימה בזמן שהוא זז.
- להשלים את כל הסודוקו/עיתונים/סדרות מהשבוע, או לפחות את חלקם. וגם קיפול כביסה כמובן:)
יום שלישי, 20 בפברואר 2018
זו העבודה
הייתי התלמידה הכי טובה בכיתה, נחשבתי חכמה, היו לי ציונים טובים ויכולתי לבחור במה שרציתי.
זה במידה רבה עיצב את הראיה שלי לגבי מי אני ומה החוזקות שלי.
אני זוכרת שקראתי במעריב לנוער איזשהו טור של "בחן את עצמך" והיתה שם שאלה, מהו הרגש שהיית הכי רוצה שאנשים ירגישו כלפיך.
היו שם אהבה, הערכה, ועוד שניים שאני לא זוכרת. לא בחרתי באהבה, שנראתה לי מילה גדולה ונפיצה. אני חושבת שגם לא חשבתי שזה מה שמרגישים או אמורים להרגיש כלפי, ממה שראיתי וחוויתי.
בחרתי בהערכה.
מקום העבודה שלי זימן לי התמודדויות ואכזבות עם השנים. אני נמצאת באותו מקום עבודה מעל עשרים שנה ולמדתי על עצמי הרבה במהלכן. אבל אני לא רואה בזה צמיחה והתקדמות. זו יותר התפכחות, הכרה במגבלות, השלמה.
השלמתי עם כך שעבורי זו עבודה, לא קריירה. שזו דרך שמאפשרת לי להתפרנס, באופן נוח יחסית. עזיבה לא רלוונטית עבורי כעת.
אני תוהה מה אני הילדה היתה חושבת על עצמי של היום. מצד אחד כל כך שונה ממה שחשבתי, מצד שני זו המציאות שבניתי, על פי מי שאני.
וטוב שיש בלוג כדי לפרוק בו את הדברים האלה.
כל מה שרציתי
יום חמישי, 15 בפברואר 2018
יום המשפחה
"יום האם", שהיה נהוג בשנות הטרום -פוליטיקלי- קורקט בהן גדלתי, כן ברור לי. בשנות טרום השוויון ההן, היה חשוב להאדיר את מעמד האם ותפקידה, אולי גם במובן של עידוד ילודה.
היינו שרים "אמא יקרה לי" ומכינים או קונים לאמא משהו, כדי לציין את מה שהיא עושה בשבילנו כל השנה.
ברור למה היום זה לא רלוונטי יותר, לאור הטשטוש בין התפקידים של אמהות ואבות, קיומן של כל מיני סוגי משפחות, ובכלל זה גם משפחות ללא ילדים בכלל.
אבל במצב הזה, לא ממש ברור לי מה חוגגים ומי חוגג למי.
בגנים ובביה"ס ההורים מקבלים לרוב בחזרה משהו שהם שלחו או הכינו. למשל, תמונה משפחתית שנשלחה מבעוד מועד כדי לקבל אותה חזרה בצירוף ברכה.
המורה של הבת שלי הגדילה לעשות ושלחה לכל משפחה קופסת עוגיות שהילדים הכינו מראש (בבתים שלהם ובליווי ההורים, כן?) . באמת שאני מחבבת את המורה, אבל הפואנטה פחות ברורה לי.
לא ברור לי גם למי נשלחת הברכה או המתנה כשההורים לא חיים באותו בית. אולי מכינים כפול....
עבור ילדים להורים גרושים או פרודים, המושג משפחה הוא בכל מקרה מורכב יותר, והציון של היום עלול לבלבל או לתסכל.
מצד שני, כשבשנים האחרונות מציינים גם את יום הקרואסון, יום הנוטלה ויום הפיצה, ותיכף לא ישארו בלוח השנה מועדים ריקים, אולי באמת אין סיבה לא לציין גם את יום המשפחה, מה גם שהוא לא מאופיין דווקא באוכל וזה כשלעצמו חיובי.
תיכף אתקשר לאמא שלי, לאחל לה יום האם שמח.
יום רביעי, 7 בפברואר 2018
סופשבוע מוקדם
אתמול התעוררתי בתחושת חולי והרגשה כללית של כבדות ורצון להשאר במיטה.
בכל זאת דידיתי לעבודה, ושם שמעתי שאני נראית חולה. החל מאותו רגע הרגשתי חולה, ונזכרתי שאני כבר כמה ימים עם אותה תחושה, כאבי שרירים וחוסר יכולת לקום בבוקר.
בכל זאת, עד אתמול לא הגדרתי את זה כמשהו שמונע ממני לבוא לעבודה, ובעצם רק התגובה הזו נתנה לי כאילו לגיטימציה להרגיש פחות טוב. כמו הרבה פעמים בעבר, הדיפולט הוא תמיד מבחינתי לקום ולהתנהג כרגיל. מניחה שזה לא רע, ובסה"כ עוזר לגוף להתגבר ולא להכנע להרגשה הלא טובה. אני רגילה להשאר בבית כשאני מחליטה, לא כשהגוף מחליט בשבילי.
בעבודה משכתי עד סוף היום אבל התלבטתי אם למחרת (דהיינו היום) אשאר בבית. מרוב תחושת אפיפות, כשהלכתי הביתה שכחתי את הטלפון שלי על השולחן, דבר שאף פעם לא קרה לי. מזל שהיתה לי רשימת טלפונים על דף כדי ליצור קשר ולסדר שיקחו אותו לאזורי. עם כל הטכנולוגיה, ממש לא זוכרים שום טלפון היום (אמור להיות גיבוי בגוגל, דף יותר פשוט...). בכל אופן, השכחה הזו הבהירה לי שלהשאר יום בבית זה רעיון לא רע. שנובע מהחלטה, אז בכלל....
את הפוסט הזה אני כותבת מהאייפד במיטה, שזה נחמד. דווקא היום מרגישה הרבה יותר טוב, אבל החלטה זו החלטה.....
אמא שלי הגיעה לביקור אצלנו אתמול, אחרי שבעה חודשים שלא היתה. עד שנה שעברה היא הגיעה פעם בשבוע להיות עם הילדים בצהריים. הילדים גדלו, היא מתקרבת לשמונים, לא נוהגת וגרה רחוק. אז החל מהקיץ רק אנחנו מבקרים אותה. מודה שהביקורים הם די מאולצים מבחינתי, זה חשוב והכל אבל תמיד יש לי הרגשה של הליכה על ביצים כדי לא ליפול לבורות לא רצויים. זה לא קשר קרוב רגשית כמו שהייתי רוצה, וכנראה שכבר לא יהיה, אבל אני רואה שהיא מתאמצת לאחרונה, אולי בעקבות זה שהעליתי את זה בפניה לא מזמן, לצמצם הערות ביקורתיות ושיפוטיות שהיו תמיד. אז בסך הכל שמחתי שבאה, ושעבר בסדר. אני מסתפקת בזה כמו שזה.
יום רביעי, 31 בינואר 2018
ארגז לחתולה
טו בשבט שמח!






