היי שלום ר'

 הזכרתי כאן בעבר את ר', חתולת הרחוב שאימצה אותנו.

ר' נעמדה מול דלת ביתנו בחופשת סוכות לפני כשנתיים וחצי. היא יללה ונעצה בי מבט שלא השתמע לשתי פנים. רק בתי הצעירה ואני היינו בבית, הבכורה היתה במשלחת בחו"ל והאיש והבן בחו"ל אחר. כנראה שגם רבים מהשכנים לא היו בבית ור' היתה רעבה.

בהחלטה של רגע נתנו לה לאכול, ומאז הכל הסטוריה. ר' באה כל יום לבקש את שלה, ואפילו האיש,שלא חובב חתולים, התרגל כבר לנוכחותה. בחורף הכנו לה ארגז, והיא נהנתה ממנו מאוד.

למרות שראו עליה שהיא מבוגרת, היו לה חושים חדים והיא היתה חסרת פחד. כשצ' הכלב שלנו הגיע הביתה, הוא קיבל אותה בידידותיות בהתחלה אבל היא, שהתרגלה להיות מלכת החצר והאזור, לא קיבלה אותו באותו אופן. אחרי כמה נסיונות תקיפה מצידה התחלתי להאכיל אותה רק מחוץ לחצר. אבל היא תמיד היתה נכנסת להזכיר כשהיה צורך, אפילו כשצ' התבגר והתחיל להראות שהוא לא מרוצה מזה.

ר' היתה בעצם החתולה שלי. הילדים קצת פחדו ממנה למרות שכלפינו היא היתה ידידותית מאוד, והאיש בכלל לא אוהב חתולים. ר' מצידה דאגה להיות בסביבתי כל פעם שיכלה. כשתליתי כביסה היא תמיד באה והתחככה בי, ולפני בואו של צ' אלינו היא היתה מסתובבת בחצר ומתיישבת עלי כשהייתי שם.

היתה תקופה שהיא נעלמה, ובתי הצעירה ואני חשבנו עליה. ידענו שהיא מסתובבת איפושהו בשכונה, ובתי הצעירה קוותה שתחזור אלינו - ובדיוק ביום של בת המצווה שלה - היא הופיעה שוב.

פעם בשבת בבוקר יצאתי לטייל עם צ' ומצאתי אותה שוכבת ליד הדלת עם גוויות של שני עכברי שדה. הביאה לנו מנחה.

בזמן האחרון ר' נחלשה מאוד, ראו שהיא ממש זקנה כבר. זה לא פגע בחושים החדים שלה ובחוסר הפחד. היא היתה צצה משום מקום בכל פעם שיצאתי החוצה, מספיקה קריאה קלה או מבט והיא מתייצבת. בעוד יתר חתולי השכונה הסתתרו והתחבאו תמיד, היא רבצה לה ללא פחד על המדרכה ליד הגדר. יודעת שאיתה אף אחד לא יתעסק - לא כלבים ולא אנשים. ובאמת אנשים שראו אותה התחילו להאכיל אותה גם, וכל האזור התמלא קערות וחתולים באופן ששיגע את האיש וגם את צ'.

ויום אחד זה נפסק, וידעתי שהיא לא תגיע יותר. הלכה לה לשכב רחוק כמו האסקימוסים. כל יתר החתולים שהנהיגה נעלמו בעקבותיה.

כמה ימים אחר כך בתי הצעירה ראתה אותה, מתחת לשיחים באחת הגינות. היא כבר לא חיה.

ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת. ליללה הצרודה, לעיניים הבוחנות, לחושים החדים שלא הכזיבו אף פעם, למרות שבמובנים אובייקטיביים ברור לי שהיא היתה בכלל חצי עוורת וחרשת.

זה מדהים איך אפשר לראות תכונות כמו מנהיגות, כריזמה ואומץ אצל בעלי חיים, ולה היו בשפע מכל אלה עד הרגע האחרון. אם היתה בן אדם אין לי ספק שהיתה מגיעה רחוק. וידעתי שכך גם יתאים לה למות - מתחת לשיחים במקום שהיא בחרה.

היי שלום ר', אני אתגעגע.

ר' בימים טובים 

השבוע

היה שבוע שונה מכרגיל, שהמוקד שלו היה ניתוח שעבר בני.
ניתוח לא מסובך ולא ממושך, אבל בכל זאת מלחיץ, שרבץ כמו עננה מעיבה, עד שהגיע ועבר.
למחרת השחרור נשארתי בבית להשגיח על הבן המתאושש, שמצידו חזר במהרה לנאסטיות ההתבגרותית הרגילה (אולי זה דווקא סימן מעודד להתאוששות), ולא הסכים שאשאל אותו איך הוא מרגיש, אלא הדגיש שהוא ידווח בעצמו אם וכאשר ירצה.
הבכורה היתה בהתארגנויות לסיום שנת השירות, ובניגוד לשיחות יומיות ארוכות הסתפקה בהודעות לקוניות לגבי דברים שאנחנו צריכים לארגן/לקנות/להביא/לשלם, והצעירה היתה כל השבוע במחנה קיץ של התנועה.
הייתי בטוחה שאחרי שעבר הניתוח וחזרנו הביתה אהיה באופוריה מכך שהכל מאחורינו. כמי שנוטה להלחץ בקלות מהכל, היו לי מחשבות על כך שהניתוח משנה פרופורציות לגבי מה באמת מלחיץ וגם לגבי תפיסת הזמן שעובר מאוד לאט במצבים כאלה.  בפועל, יום אחרי כן הרגשתי הקלה ושמחה אבל בעיקר הרגשתי מרוקנת ומבודדת. תרם לזה גם זה שחברתי א', כמעט היחידה מחוץ למעגל המשפחתי שידעה על הניתוח ועל המועד שלו, ודיברנו על כך יומיים לפניו, לא התעניינה איך עבר, לא ביום עצמו וגם לא למחרת כששלחה הודעה מתלהבת בנושא אחר. לא אופייני אבל כן מאכזב, והזכיר לי את זה שבעבודה אני יכולה להעדר שבוע ולחזור כאילו כלום, ושלום ומה נשמע מנומס במטבחון יהיה המקסימום מצד הרוב.

אז השתבללתי בבית וראיתי סדרות וסרט, וההרגשה חלחלה ונמשכה. בני הרגיש בסך הכל בסדר והמשיך להמעיט בתקשורת יזומה. זאת אומרת, בגדול חזר לעצמו.

למחרת נסענו לטקס הסיום, ממהרים להגיע לאסוף את אמא שלי במקום בו קבענו מראש שתחכה. א׳ נזכרה בינתיים בניתוח,  ובכל זאת ההרגשה הלא נעימה שלי לא עברה, וכנראה גם ניכרה כלפי חוץ, ובכורתי שאלה מה קרה ולמה אני נראית ממורמרת.

הטקס היה נחמד, גם אם ארוך מדי, ואחריו אמא שלי הסכימה באופן מפתיע לבוא אלינו ולהשאר לארוחת ערב, מה שלא קרה אף פעם אני חושבת. בכורתי היתה בהיי מהטקס ומהסיום והצעירה חזרה סוף סוף מהמחנה הארוך.
ולאט לאט, כשכולם שוב בבית ושגרת יום שישי שורה על הכל, השתפרה לה ההרגשה שלי. כשכולם מסביב עם החוויות והאנרגיות, בהרכב מלא וכולל את אמא שלי שהיתה רגועה מתמיד הפעם, אפשר היה לנשום לרווחה ולהרגיש שבאמת עבר.

הפוגה קצרה מהיומיום

הפעם בעיקר תמונות.
חזרתי מגיחה קצרה למוסקבה, במסגרת כנס שאליו הוזמן האיש.
היינו רק יומיים מתוך השלושה וחזרנו בשישי אחה"צ כדי להיות בבית בשישבת, עם הבת הצעירה שחיכתה לנו כשהשניים האחרים בעיסוקיהם הרחוקים.

היה נפלא! למרות הזמן הקצר, מילא מצברים והשאיר טעם של עוד.

אחד משבעת בנייני סטאלין

כנסיית קאזאן בכיכר האדומה

כנסיית וסילי הקדוש

הכניסה לכיכר האדומה

פסל "קולומבוס"

מבט על נהר מוסקבה

ללא כותרת

החזרה לעבודה נחתה עלי בבום של יציאה מהבועה הנעימה של החופש והבית. של להיות רק עם המשפחה, בעיקר הקרובה, ולא להצטרך לקיים אינטרקציה עם אף אחד אחר או להתאכזב מכך שהיא לא מתקיימת.

באתי לא מוכנה, לא מוכנה לראות מהצד שיחות של אחרים בלי לקחת בהן חלק. לא מוכנה לסתם מפגשים ספונטניים שנוצרים, ולהרגשה של אפשרות להשתלב רק כשיש לי משהו קונקרטי לשאול או לברר. כי אף אחד לא יבוא סתם לשאול איך היה ומה היה. חווית כיתה א' שכזאת, ולא התכוננתי.

אז מנסה לנשום עמוק ולהזכר שהכל אצלי בראש ושזה מכיתה א' באמת ובכלל לא מעכשיו.

שאפשר וצריך ליזום ולהתעניין. נזכרת בעצות הטובות של אמפי ובאמפתיה של אור ובכלל בפינה החמה הזו שכאן. 

באמת יודעת שהכל רק בראש שלי וממש לא קרה כלום ולא היה כלום אבל בכל זאת כבד לי.

על שאין עם מי לדבר אם לא אזום את זה או אם לא קרה במקרה שאני אצל א' בענייני עבודה ואז מדברות גם מסביב. זה לא קורה סתם כי אנחנו לא נפגשות לקפה או לצהריים וחלק מזה גם בגללי.

אי אפשר לבנות חומה ואז לבכות עליה, לסבול מחרדה חברתית ואז לשכוח את זה.

אי אפשר לשדר ריחוק ולרצות קרבה. או שאולי אפשר.

בכל מקרה באתי לא מוכנה.

היום ימשך ונעטה על עצמנו הבעה עניינית ונטפל בכל מיני עניינים של עבודה כי זו עבודה.

ואמשיך לרצות משהו אחר, ולדעת את כל מה שאני כבר יודעת.

כבדות

סוף שבוע, סוף חודש, סוף קדנציה של הכנסת...
תחושה של סוף עונה, של התפרקות, של - שום דבר לא חשוב, והדברים פשוט זורמים מכח האנרציה.
החודשים הקרובים מתוחים לפנינו, מאוסים עוד לפני שהתחילו, מדמנת בחירות מעורבת בשרב מהביל, ובמתיחות בטחונית שמאיימת להתפרץ שוב בכל רגע.
לא פלא שבארץ נהדרת חיפשו את הסדרה הארוכה הבאה שתסחף את הצופים אחרי משחקי הכס (בה לא צפיתי) - תנו לנו טלויזיה משככת ומרגיעה, תנו לנו קנאביס (רפואי או לא), תנו לנו אסקפיזם.

היה יכול להיות נחמד ללכת לישון עכשיו ולהתעורר בסוף השליש השני של ספטמבר (וככה אולי אדלג גם על שינוי קידומת, אז בכלל), כשמאחורי כבר הקיץ והבחירות, עם שנה חדשה ושנת לימודים חדשה ואולי גם ממשלה חדשה.
תנו לי שגרה, ארוכה ויציבה ומשעממת, עם כמה דברים משמחים לחכות להם, וכמה חיוכים, וכמה דברים טובים שקורים. אה, וגם סדרת טלויזיה טובה. זה אף פעם לא מזיק.

אירוויזיון 2019

אף פעם לא הייתי מחובבי האירווויזיון, אבל כשהזדמנו לי כרטיסים לחזרה לחצי הגמר השני לא חשבתי פעמיים, נטלתי את בתי הצעירה ובספונטניות שלא מאפיינת אותי, הגענו למתחם.
מה אומר - זו היתה חוויה אדירה.
הצטרפנו לכמויות האנשים שנהרו לעבר הכניסה, עברנו את בידוק הכרטיסים וה(אין) תיקים (אסור להכניס), ואז עוד בידוק בטחוני ממש כמו בשדה התעופה, ונכנסנו לרחבה שבה המון דוכני אוכל, ואז לאולם עצמו. למרות הקהל הרב הכל התנהל בסדר מופתי, עם המון מאבטחים וסדרנים, הרבה כניסות לאולם, שרותים מתוקתקים וכל היתר.

ההפקה היתה סופר מרשימה-  מצלמות, סאונד, תאורה, וקליפים מושקעים ליוו את ההופעה הסוחפת. נהניתי מרוב השירים, ואפילו גיבשתי לעצמי כמה פייבורטים (שווייץ, שבדיה, אירלנד ודנמרק). הבמה ענקית והמון אפקטים עליה ומסביבה, כולל לשונות אש שיוצאות ממנה בכמה מהשירים (וממש מרגישים את החום שלהן באולם), לקראת כל שיר מארגנים את האביזרים לאותו שיר ממש בדקה שתיים, ויש לפעמים אביזרים רציניים - כמו הכסא הענק עם הסולמות בשיר של דנמרק למשל. חוץ מ- 18 המדינות שהופיעו זכינו גם לצפות בשירים של גרמניה, איטליה ואנגליה שמקומן בגמר כבר היה מובטח, וגם במופע של להקת שלווה.
כל הארוע לקח שעתיים, ונגמר בחצות כשיצאנו מלאות אנדרנלין, שהמשיך ללוות אותנו גם למחרת.

חלק מהכיף היה לצפות אתמול שוב, הפעם דרך מסך, ולהחליף זכרונות על השירים והזמרים שכבר הרגשנו שאנחנו מכירות.
שמחתי ששלוש מתוך הפייבוריטיות שלי עלו לגמר, ובתי, שמחוברת לנושא הרבה יותר ממני וזכרה לפרטי פרטים את כל המופע, התאכזבה שאי אפשר להצביע ושארמניה לא עלתה.
האמת שאני מפתיעה את עצמי ברמת המעורבות שלי בנושא, אבל באמת שזו היתה אחת ההופעות שהכי נהניתי בהן, ומשאירות טעם של עוד.
מחר הגמר - יש למה לחכות. 💫

בין מועדים

הזמן רץ, חגים ומועדים ואירועים חולפים באינטנסיביות. 

לא יאמן שלפני שבוע וחצי בלבד היה יום השואה, בו נכחתי גם בטקס בעבודה וגם באירוע "זכרון בסלון" אצל שכנים שלנו, עם שורד שואה בן 89 מרשים ורהוט, שעבר הרבה וריגש מאוד בסיפורו. 

מיד אחר כך, בשבת , חל יום הולדתו ה- 17 של בני, כשברקע התחלנו לשמוע על האירועים בדרום. בכורתי סגרה שבת בקומונה שלה, לא רחוק ממוקד של נפילת טילים, ובילתה כל השבת בין אזעקה לאזעקה כשהיא לחוצה מאוד ואנחנו מלווים אותה טלפונית. הם ישנו במקלט ובבוקר השתחררו (האיש ועוד אבא נסעו לאסוף אותם), ומיד למחרת, ביום שני, הכל נרגע והם חזרו לשם. ואז בשלישי - ערב יום הזכרון, ושוב טקסים ושוב עצב רב, ומיד מעבר חד ליום העצמאות.

גם השנה חגגנו את יום העצמאות באותה מתכונת של שנה שעברה. השנה החלטתי מראש שנגיע בהרכב מלא, כולל שלושת הילדים והחבר של בכורתי, ושאני הולכת לעבור הכל ברגוע. וזה יחסית עבד, היה נחמד בסך הכל. למרות שאח"כ הרגשתי שזה בכל זאת קצת ערער אותי, להיות יום שלם בחברת אנשים שעם חלקם אני לא יכולה להתנהג בטבעיות. אבל גם זה עבר וגלשנו לסופ"ש רגוע שבו גם חגגנו לבן יום הולדת במסעדה בהרכב משפחתי כמו בדרך כלל.

עוד לפני כן, בשישי בבוקר המנקה שלי שמע ציוצים מהארון שבו נמצא הצינור של מייבש הכביסה - שאני משתמשת בו אולי פעם פעמיים במהלך החורף בלבד. הוא חשב שאלה עכברים, והוא והאיש פתחו את הצינור והתגלה שאלה גוזלים - קטנטנים, שפשוט קיננו להם בתוך הצינור. לא יודעת אפילו מאיזה סוג... האיש פינה אותם משם בזהירות האפשרית לשטח עם צמחיה, אבל אני חוששת שהם בטח לא שרדו, בלי אמא שלהם שלא מצאה אותם, ובלי שהם יודעים לעוף עדיין...

היום שוב סוג של שגרה, שבוע עבודה מלא, אירועי האירוויזיון ברקע ויש בכל זאת הרגשה של מעין שגרה אבל עם תסיסה תת קרקעית שכזאת, תחושה של הפוגה בין מה שהיה לבין מה שעוד יגיע. כאילו שהשבוע הוא פסק זמן של אסקפיזם בין מועדים. בשבוע הבא ל"ג בעומר, ולמרות  סרחון המדורות וזיהום האוויר שמתפרש על פני כמה ימים מראש, הייתי חותמת ברצון על כך שזו תהיה הבעירה היחידה בתקופה הקרובה.