היה שבוע שונה מכרגיל, שהמוקד שלו היה ניתוח שעבר בני.
ניתוח לא מסובך ולא ממושך, אבל בכל זאת מלחיץ, שרבץ כמו עננה מעיבה, עד שהגיע ועבר.
למחרת השחרור נשארתי בבית להשגיח על הבן המתאושש, שמצידו חזר במהרה לנאסטיות ההתבגרותית הרגילה (אולי זה דווקא סימן מעודד להתאוששות), ולא הסכים שאשאל אותו איך הוא מרגיש, אלא הדגיש שהוא ידווח בעצמו אם וכאשר ירצה.
הבכורה היתה בהתארגנויות לסיום שנת השירות, ובניגוד לשיחות יומיות ארוכות הסתפקה בהודעות לקוניות לגבי דברים שאנחנו צריכים לארגן/לקנות/להביא/לשלם, והצעירה היתה כל השבוע במחנה קיץ של התנועה.
הייתי בטוחה שאחרי שעבר הניתוח וחזרנו הביתה אהיה באופוריה מכך שהכל מאחורינו. כמי שנוטה להלחץ בקלות מהכל, היו לי מחשבות על כך שהניתוח משנה פרופורציות לגבי מה באמת מלחיץ וגם לגבי תפיסת הזמן שעובר מאוד לאט במצבים כאלה. בפועל, יום אחרי כן הרגשתי הקלה ושמחה אבל בעיקר הרגשתי מרוקנת ומבודדת. תרם לזה גם זה שחברתי א', כמעט היחידה מחוץ למעגל המשפחתי שידעה על הניתוח ועל המועד שלו, ודיברנו על כך יומיים לפניו, לא התעניינה איך עבר, לא ביום עצמו וגם לא למחרת כששלחה הודעה מתלהבת בנושא אחר. לא אופייני אבל כן מאכזב, והזכיר לי את זה שבעבודה אני יכולה להעדר שבוע ולחזור כאילו כלום, ושלום ומה נשמע מנומס במטבחון יהיה המקסימום מצד הרוב.
ניתוח לא מסובך ולא ממושך, אבל בכל זאת מלחיץ, שרבץ כמו עננה מעיבה, עד שהגיע ועבר.
למחרת השחרור נשארתי בבית להשגיח על הבן המתאושש, שמצידו חזר במהרה לנאסטיות ההתבגרותית הרגילה (אולי זה דווקא סימן מעודד להתאוששות), ולא הסכים שאשאל אותו איך הוא מרגיש, אלא הדגיש שהוא ידווח בעצמו אם וכאשר ירצה.
הבכורה היתה בהתארגנויות לסיום שנת השירות, ובניגוד לשיחות יומיות ארוכות הסתפקה בהודעות לקוניות לגבי דברים שאנחנו צריכים לארגן/לקנות/להביא/לשלם, והצעירה היתה כל השבוע במחנה קיץ של התנועה.
הייתי בטוחה שאחרי שעבר הניתוח וחזרנו הביתה אהיה באופוריה מכך שהכל מאחורינו. כמי שנוטה להלחץ בקלות מהכל, היו לי מחשבות על כך שהניתוח משנה פרופורציות לגבי מה באמת מלחיץ וגם לגבי תפיסת הזמן שעובר מאוד לאט במצבים כאלה. בפועל, יום אחרי כן הרגשתי הקלה ושמחה אבל בעיקר הרגשתי מרוקנת ומבודדת. תרם לזה גם זה שחברתי א', כמעט היחידה מחוץ למעגל המשפחתי שידעה על הניתוח ועל המועד שלו, ודיברנו על כך יומיים לפניו, לא התעניינה איך עבר, לא ביום עצמו וגם לא למחרת כששלחה הודעה מתלהבת בנושא אחר. לא אופייני אבל כן מאכזב, והזכיר לי את זה שבעבודה אני יכולה להעדר שבוע ולחזור כאילו כלום, ושלום ומה נשמע מנומס במטבחון יהיה המקסימום מצד הרוב.
אז השתבללתי בבית וראיתי סדרות וסרט, וההרגשה חלחלה ונמשכה. בני הרגיש בסך הכל בסדר והמשיך להמעיט בתקשורת יזומה. זאת אומרת, בגדול חזר לעצמו.
למחרת נסענו לטקס הסיום, ממהרים להגיע לאסוף את אמא שלי במקום בו קבענו מראש שתחכה. א׳ נזכרה בינתיים בניתוח, ובכל זאת ההרגשה הלא נעימה שלי לא עברה, וכנראה גם ניכרה כלפי חוץ, ובכורתי שאלה מה קרה ולמה אני נראית ממורמרת.
הטקס היה נחמד, גם אם ארוך מדי, ואחריו אמא שלי הסכימה באופן מפתיע לבוא אלינו ולהשאר לארוחת ערב, מה שלא קרה אף פעם אני חושבת. בכורתי היתה בהיי מהטקס ומהסיום והצעירה חזרה סוף סוף מהמחנה הארוך.
ולאט לאט, כשכולם שוב בבית ושגרת יום שישי שורה על הכל, השתפרה לה ההרגשה שלי. כשכולם מסביב עם החוויות והאנרגיות, בהרכב מלא וכולל את אמא שלי שהיתה רגועה מתמיד הפעם, אפשר היה לנשום לרווחה ולהרגיש שבאמת עבר.
ולאט לאט, כשכולם שוב בבית ושגרת יום שישי שורה על הכל, השתפרה לה ההרגשה שלי. כשכולם מסביב עם החוויות והאנרגיות, בהרכב מלא וכולל את אמא שלי שהיתה רגועה מתמיד הפעם, אפשר היה לנשום לרווחה ולהרגיש שבאמת עבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה