הזמן רץ, חגים ומועדים ואירועים חולפים באינטנסיביות.
לא יאמן שלפני שבוע וחצי בלבד היה יום השואה, בו נכחתי גם בטקס בעבודה וגם באירוע "זכרון בסלון" אצל שכנים שלנו, עם שורד שואה בן 89 מרשים ורהוט, שעבר הרבה וריגש מאוד בסיפורו.
מיד אחר כך, בשבת , חל יום הולדתו ה- 17 של בני, כשברקע התחלנו לשמוע על האירועים בדרום. בכורתי סגרה שבת בקומונה שלה, לא רחוק ממוקד של נפילת טילים, ובילתה כל השבת בין אזעקה לאזעקה כשהיא לחוצה מאוד ואנחנו מלווים אותה טלפונית. הם ישנו במקלט ובבוקר השתחררו (האיש ועוד אבא נסעו לאסוף אותם), ומיד למחרת, ביום שני, הכל נרגע והם חזרו לשם. ואז בשלישי - ערב יום הזכרון, ושוב טקסים ושוב עצב רב, ומיד מעבר חד ליום העצמאות.
גם השנה חגגנו את יום העצמאות באותה מתכונת של שנה שעברה. השנה החלטתי מראש שנגיע בהרכב מלא, כולל שלושת הילדים והחבר של בכורתי, ושאני הולכת לעבור הכל ברגוע. וזה יחסית עבד, היה נחמד בסך הכל. למרות שאח"כ הרגשתי שזה בכל זאת קצת ערער אותי, להיות יום שלם בחברת אנשים שעם חלקם אני לא יכולה להתנהג בטבעיות. אבל גם זה עבר וגלשנו לסופ"ש רגוע שבו גם חגגנו לבן יום הולדת במסעדה בהרכב משפחתי כמו בדרך כלל.
עוד לפני כן, בשישי בבוקר המנקה שלי שמע ציוצים מהארון שבו נמצא הצינור של מייבש הכביסה - שאני משתמשת בו אולי פעם פעמיים במהלך החורף בלבד. הוא חשב שאלה עכברים, והוא והאיש פתחו את הצינור והתגלה שאלה גוזלים - קטנטנים, שפשוט קיננו להם בתוך הצינור. לא יודעת אפילו מאיזה סוג... האיש פינה אותם משם בזהירות האפשרית לשטח עם צמחיה, אבל אני חוששת שהם בטח לא שרדו, בלי אמא שלהם שלא מצאה אותם, ובלי שהם יודעים לעוף עדיין...
היום שוב סוג של שגרה, שבוע עבודה מלא, אירועי האירוויזיון ברקע ויש בכל זאת הרגשה של מעין שגרה אבל עם תסיסה תת קרקעית שכזאת, תחושה של הפוגה בין מה שהיה לבין מה שעוד יגיע. כאילו שהשבוע הוא פסק זמן של אסקפיזם בין מועדים. בשבוע הבא ל"ג בעומר, ולמרות סרחון המדורות וזיהום האוויר שמתפרש על פני כמה ימים מראש, הייתי חותמת ברצון על כך שזו תהיה הבעירה היחידה בתקופה הקרובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה