יום ראשון, 29 בספטמבר 2019

שנה טובה

שנה חדשה מתחילה מחר, ומלווה כרגיל בהרבה איחולי שנה טובה.

השנה חלק גדול מהאיחולים האלה נשמעים לי ממש מן הפה ולחוץ. אנשים מאחלים שנה של אחדות וקירוב לבבות, וברור לי שזה יקרה רק אם נמעני האיחולים יתקרבו לדעותיו של המאחל. הוא עצמו לא יזוז מעמדותיו אפילו מילימטר, וככה גם כל היתר. לא יודעת אם זה המצב הפוליטי המשוגע של טרום בחירות שלישיות, או התהליך המואץ של אגוצנטריות שעובר על כל החברה המערבית, אבל הפער בין האיחולים לבין המציאות פשוט גדול מדי. מאחלים שנה טובה ובאותה נשימה ממשיכים לריב, בכביש, בתור בסופר ואיפה לא.
האווירה שזכרתי משנים קודמות בתקופה הזו של טרום יום כיפור - אווירה של יותר אדיבות ונדיבות - לא קיימת השנה.
כנראה ששנה טובה כזו שחלק מהאנשים מאחלים תתרחש רק אם יקרה איזה נס, ואולי האיחולים צריכים להיות להתרחשותו של נס כזה, כי נדמה שבלי זה פשוט לא מצליחים.

אז בתוך כל זה אני מנסה להתכנס במעגלים המצומצמים בהם  קיימת אווירה אחרת, ובמסגרתם גם הפינה הזו שלנו, שמורת הטבע הקטנה שיצרנו כאן. שמחה כל יום על האפשרות לכתוב כאן הכל ולקרוא כאן הכל, בלי שיפוטיות ובאמת באווירה של קירוב לבבות.
ולכן, חברותי היקרות (וגם לך, קוץ היקר) אאחל שנה טובה -  כפי שאתם מאחלים לעצמכם ולקרוביכם. שנה טובה בגובה העיניים, ושנעזור לה להיות כזו.

יום שני, 16 בספטמבר 2019

חמשים

בשבת סיימתי עשור והתחלתי אחד חדש. מוזר לכתוב את זה, זו ידיעה יותר מאשר הרגשה.
פיזית אין הבדל גדול בין יום לפני ליום אחרי, ובכל זאת.
חמשים נשמע הרבה, וקשה לקלוט שעבר כל הזמן הזה. אישה נשארת קצת ילדה, וקצת נערה, גם בגיל כזה.

היתה לי שבת יומולדת כיפית מאוד, שהחלה כבר בשישי בערב במסעדה מוצלחת. בשבת בצהריים הילדים הרימו הפקה,
עם ארוחת צהריים שהכינו בעצמם (כולל פסטה טריה מדהימה שבני הכין לבד, סלט קפרזה ועוד), ארזו את הכל וארגנו פיקניק ביער, שאליו הגעתי בעיניים מכוסות (!), אחרי שעצר אותנו שוטר בדרך (!). בהחלט חוויה לא שגרתית.
הם הכינו גם אלבום תמונות וברכות מקסים ומרגש, ואחר כך בבית חגגנו עם עוגה וזר.  באמת, התברכתי בהם.

בערב האיש ואני הלכנו להופעה של חוה אלברשטיין ושלומי שבן - שחגג גם הוא יומולדת באותו תאריך (אבל זה לא צוין על הבמה).

היה נחמד מאוד לקבל ברכות במדיות השונות, כולל משתי חברות עבר שלי שאני לא בקשר איתן כבר הרבה שנים - כיף שזכרו ואולי זה פתח לעתיד.
כמובן יש גם כאלה שלא ברכו, ומנסה לא להתאכזב יותר מדי מכך.

מעריכה מאוד את המשפחה המקסימה שלי.
מאחלת לעצמי בריאות, לא לקחת דברים יותר מדי ללב, להנות מהטוב שיש (ובהחלט יש), להתפתח עוד, ולהיות שמחה בחלקי.

קדימה לעשור החדש.

יום שבת, 31 באוגוסט 2019

מהקרביים

מוצאת את עצמי חסרת אנרגיות לקראת תחילתו של ספטמבר. לאו דווקא בגלל סיום החופש הגדול, שלא הורגש מבחינתי באופן מיוחד - הילדים כבר גדולים. הצעירה מתחילה חטיבה ויש לי קצת חששות אבל אני מקווה שיהיה בסדר.
דווקא שנת הלימודים החדשה, התחלה שמלווה תמיד בציפיות ובהזדמנות להתחדש, מדגישה את זה שאצלי הכל עוד מאותו דבר. עוד שבוע בעבודה, התעסקות בעניינים יגעים והצורך לשחק את המשחק, להעביר את היום בלי להתעצב מדי.
 עוד שבוע עם אמא שלי ברקע, שסופרת כמה ומתי התקשרתי ומחפשת כל הזדמנות כדי לתקוף ולהתפוצץ. אני מקפידה לבקר אותה כל שבועיים, תמיד עם שלושת הילדים כדי שתראה את כולם, להכין לה לוח שנה עם תמונות של הנכדים שהיא אוהבת, אבל שום דבר אף פעם לא טוב. כל אמירה סתמית וטריוויאלית היא פתח להתפרצות חסרת פרופורציות, זה חוץ מהביקורת הרעילה השגרתית. הגעתי למצב שאני פשוט יושבת בלי לומר כלום, מחכה שהזמן המינימלי יעבור והביקור יסתיים. גם זה לא יוצר חסינות מההשתלחויות הטלפוניות.
ברור וידוע שהיא אשה מבוגרת שחיה לבד, וצריכה תשומת לב והכל. אבל גם אני כבר אשה מבוגרת, בת חמישים עוד שבועיים, שממש לא צריכה את זה. זה הרי תמיד היה ככה, וכל החיים הבוגרים שלי הם נסיון להתעצב ולעצב אחרת. להיות מי שאני למרות ולא בגלל. מקווה, וגם יודעת, שעם הילדים שלי הצלחתי יותר, אבל זה בכל זאת לא מנחם ביחס לקשר הזה. כל אחד צריך מבט אוהב של הורים לגדול לאורו. וכשזה לא קיים הרבה משתבש, למרות כל הנסיונות. כמו עץ שגדל קצת עקום, ואי אפשר לגמרי ליישר.
יודעת שיש לי הרבה מאוד על מה להודות, על הבריאות, על המשפחה הגרעינית, על כל מה שיש, והוא לא מובן מאליו. בכל זאת הייתי רוצה שעם יותר אנשים במעגלים הקרובים אלי יהיו יחסים אחרים. והשנים שעוברות לא מיטיבות את המצב.
המשפט המוכר לגבי לשנות מה שאפשר, ולהשלים עם מה שאי אפשר, ולדעת להבחין בין השניים, נכון גם כאן. ועדיין קשה לי ליישם.

יום חמישי, 15 באוגוסט 2019

קרואטיה

כמעט חודש לא כתבתי. חלק מזה נבע מאיזשהו שינוי בעבודה שקצת ערער אותי. אחר כך יצאתי לחופש והעבודה נראית פתאום רחוקה ומגומדת.

היינו שבוע בקרואטיה - או כפי שהמקומיים מבטאים (והילדים שלי בעקבותיהם) - "חרווצקה".  האותיות שמסמלות אותה הן HR - לא מזכיר את השם כפי שאנחנו רגילים אליו.
היינו באזור דלמטיה ובחצי האי איסטריה. ביום שלפני הטיסה חזרה נסענו לסלובניה, למערות שקוציאן, והמשכנו לביקור חטוף בטרייסט שבאיטליה.
טיול שכמעט כולו נופים וחופים - טורקיז של אגמים, כחול עמוק של ים וירוק של צמחיה טבעית. שמחה שאנחנו כולנו באותו ראש מהבחינה הזאת - ותמיד מעדיפים (כולנו, גם הילדים) פארקי טבע על פני פארקי שעשועים.
הנופים שראינו היו יפהפיים - שמורת פליטוויצה שהיא גולת הכותרת, וגם שמורת קרקא. יש בקרואטיה חופים נהדרים, ערים עתיקות ויפות, ואנשים מסבירי פנים. הרבה כבישי אגרה אבל גם כבישים צרים ומפותלים ונהגים חסרי סבלנות  שעוקפים גם כשאסור ונוהגים במהירות מופרזת.
יש בה מסעדות נחמדות וסופרים עם מחירים זולים יותר מהארץ. את רוב ארוחות הבוקר וארוחת ערב אחת הכנו בעצמנו, והיתר אכלנו במסעדות שהיו חביבות למדי, אך כמו שבתי אמרה כשחזרנו - אין כמו האוכל של הבית (והתכוונה בסך הכל לאורז לבן....). לרגישויות כמו צליאק יש מודעות מועטה.
עם כל זה אכלתי הרבה יותר מאשר בבית - תמיד ארוחת בוקר וארוחת ערב רציניות, ובין לבין סנדויצ׳ים שהכנו ונשנושים. בשגרה אני אוכלת הרבה פחות ואשמח לחזור לזה.
מזג האוויר היה חם כמו בארץ ואולי אפילו יותר, מה שהופך את הבילוי בחופים לאטרקטיבי מאוד. אנחנו היינו בשני חופים, באזורים שונים ונהננו מאוד. החופים לא חוליים, אבל המים שקטים, ללא גלים, ובטמפרטורה נעימה.
בילינו בצמידות משפחתית שבוע שלם, וזה היה לפעמים נעים ולפעמים מעיק, לפעמים כיף ולפעמים מעורר עצבנות. אך תמיד כשחוזרים מנסיעה כזאת נשארת איזושהי תחושת גיבוש וטעם טוב מכל מה שעשינו וחווינו. גם הקטעים הפחות נעימים הם חלק מהעסק, ומהדבק.
קרואטיה בהחלט השאירה טעם של עוד.

מצרפת כמה תמונות מהטיול



שמורת פלטוויצה

שמורת קרקא
הנוף ממצודת סן מישל בשיבניק. שיבניק מקסימה!
מערות שקוציאן בסלובניה

ואי אפשר בלי לזכור מי אנחנו ומה קרה באיזור לפני שנים לא רבות -


לוח זכרון בכיכר איחוד איטליה בטריאסט. ב- 1938 הוטלו בה חוקי הגזע, וסמוך לעיר נבנה מחנה ריכוז ששימש גם כמחנה השמדה

  
חזרנו שלשום ואני בחופש עד ראשון. נהנית גם מהבית (ומהים שלנו), ולא מתגעגעת לעבודה בכלל.



יום שלישי, 16 ביולי 2019

היי שלום ר'

 הזכרתי כאן בעבר את ר', חתולת הרחוב שאימצה אותנו.
ר' נעמדה מול דלת ביתנו בחופשת סוכות לפני כשנתיים וחצי. היא יללה ונעצה בי מבט שלא השתמע לשתי פנים. רק בתי הצעירה ואני היינו בבית, הבכורה היתה במשלחת בחו"ל והאיש והבן בחו"ל אחר. כנראה שגם רבים מהשכנים לא היו בבית ור' היתה רעבה.
בהחלטה של רגע נתנו לה לאכול, ומאז הכל הסטוריה. ר' באה כל יום לבקש את שלה, ואפילו האיש,שלא חובב חתולים, התרגל כבר לנוכחותה. בחורף הכנו לה ארגז, והיא נהנתה ממנו מאוד.
למרות שראו עליה שהיא מבוגרת, היו לה חושים חדים והיא היתה חסרת פחד. כשצ' הכלב שלנו הגיע הביתה, הוא קיבל אותה בידידותיות בהתחלה אבל היא, שהתרגלה להיות מלכת החצר והאזור, לא קיבלה אותו באותו אופן. אחרי כמה נסיונות תקיפה מצידה התחלתי להאכיל אותה רק מחוץ לחצר. אבל היא תמיד היתה נכנסת להזכיר כשהיה צורך, אפילו כשצ' התבגר והתחיל להראות שהוא לא מרוצה מזה.
ר' היתה בעצם החתולה שלי. הילדים קצת פחדו ממנה למרות שכלפינו היא היתה ידידותית מאוד, והאיש בכלל לא אוהב חתולים. ר' מצידה דאגה להיות בסביבתי כל פעם שיכלה. כשתליתי כביסה היא תמיד באה והתחככה בי, ולפני בואו של צ' אלינו היא היתה מסתובבת בחצר ומתיישבת עלי כשהייתי שם.
היתה תקופה שהיא נעלמה, ובתי הצעירה ואני חשבנו עליה. ידענו שהיא מסתובבת איפושהו בשכונה, ובתי הצעירה קוותה שתחזור אלינו - ובדיוק ביום של בת המצווה שלה - היא הופיעה שוב.
פעם בשבת בבוקר יצאתי לטייל עם צ' ומצאתי אותה שוכבת ליד הדלת עם גוויות של שני עכברי שדה. הביאה לנו מנחה.

בזמן האחרון ר' נחלשה מאוד, ראו שהיא ממש זקנה כבר. זה לא פגע בחושים החדים שלה ובחוסר הפחד. היא היתה צצה משום מקום בכל פעם שיצאתי החוצה, מספיקה קריאה קלה או מבט והיא מתייצבת. בעוד יתר חתולי השכונה הסתתרו והתחבאו תמיד, היא רבצה לה ללא פחד על המדרכה ליד הגדר. יודעת שאיתה אף אחד לא יתעסק - לא כלבים ולא אנשים. ובאמת אנשים שראו אותה התחילו להאכיל אותה גם, וכל האזור התמלא קערות וחתולים באופן ששיגע את האיש וגם את צ'.
ויום אחד זה נפסק, וידעתי שהיא לא תגיע יותר. הלכה לה לשכב רחוק כמו האסקימוסים. כל יתר החתולים שהנהיגה נעלמו בעקבותיה.
כמה ימים אחר כך בתי הצעירה ראתה אותה, מתחת לשיחים באחת הגינות. היא כבר לא חיה.
ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת. ליללה הצרודה, לעיניים הבוחנות, לחושים החדים שלא הכזיבו אף פעם, למרות שבמובנים אובייקטיביים ברור לי שהיא היתה בכלל חצי עוורת וחרשת.
זה מדהים איך אפשר לראות תכונות כמו מנהיגות, כריזמה ואומץ אצל בעלי חיים, ולה היו בשפע מכל אלה עד הרגע האחרון. אם היתה בן אדם אין לי ספק שהיתה מגיעה רחוק. וידעתי שכך גם יתאים לה למות - מתחת לשיחים במקום שהיא בחרה.
היי שלום ר', אני אתגעגע.


ר' בימים טובים 


יום שבת, 6 ביולי 2019

השבוע

היה שבוע שונה מכרגיל, שהמוקד שלו היה ניתוח שעבר בני.
ניתוח לא מסובך ולא ממושך, אבל בכל זאת מלחיץ, שרבץ כמו עננה מעיבה, עד שהגיע ועבר.
למחרת השחרור נשארתי בבית להשגיח על הבן המתאושש, שמצידו חזר במהרה לנאסטיות ההתבגרותית הרגילה (אולי זה דווקא סימן מעודד להתאוששות), ולא הסכים שאשאל אותו איך הוא מרגיש, אלא הדגיש שהוא ידווח בעצמו אם וכאשר ירצה.
הבכורה היתה בהתארגנויות לסיום שנת השירות, ובניגוד לשיחות יומיות ארוכות הסתפקה בהודעות לקוניות לגבי דברים שאנחנו צריכים לארגן/לקנות/להביא/לשלם, והצעירה היתה כל השבוע במחנה קיץ של התנועה.
הייתי בטוחה שאחרי שעבר הניתוח וחזרנו הביתה אהיה באופוריה מכך שהכל מאחורינו. כמי שנוטה להלחץ בקלות מהכל, היו לי מחשבות על כך שהניתוח משנה פרופורציות לגבי מה באמת מלחיץ וגם לגבי תפיסת הזמן שעובר מאוד לאט במצבים כאלה.  בפועל, יום אחרי כן הרגשתי הקלה ושמחה אבל בעיקר הרגשתי מרוקנת ומבודדת. תרם לזה גם זה שחברתי א', כמעט היחידה מחוץ למעגל המשפחתי שידעה על הניתוח ועל המועד שלו, ודיברנו על כך יומיים לפניו, לא התעניינה איך עבר, לא ביום עצמו וגם לא למחרת כששלחה הודעה מתלהבת בנושא אחר. לא אופייני אבל כן מאכזב, והזכיר לי את זה שבעבודה אני יכולה להעדר שבוע ולחזור כאילו כלום, ושלום ומה נשמע מנומס במטבחון יהיה המקסימום מצד הרוב.
אז השתבללתי בבית וראיתי סדרות וסרט, וההרגשה חלחלה ונמשכה. בני הרגיש בסך הכל בסדר והמשיך להמעיט בתקשורת יזומה. זאת אומרת, בגדול חזר לעצמו.
למחרת נסענו לטקס הסיום, ממהרים להגיע לאסוף את אמא שלי במקום בו קבענו מראש שתחכה. א׳ נזכרה בינתיים בניתוח,  ובכל זאת ההרגשה הלא נעימה שלי לא עברה, וכנראה גם ניכרה כלפי חוץ, ובכורתי שאלה מה קרה ולמה אני נראית ממורמרת.
הטקס היה נחמד, גם אם ארוך מדי, ואחריו אמא שלי הסכימה באופן מפתיע לבוא אלינו ולהשאר לארוחת ערב, מה שלא קרה אף פעם אני חושבת. בכורתי היתה בהיי מהטקס ומהסיום והצעירה חזרה סוף סוף מהמחנה הארוך.
ולאט לאט, כשכולם שוב בבית ושגרת יום שישי שורה על הכל, השתפרה לה ההרגשה שלי. כשכולם מסביב עם החוויות והאנרגיות, בהרכב מלא וכולל את אמא שלי שהיתה רגועה מתמיד הפעם, אפשר היה לנשום לרווחה ולהרגיש שבאמת עבר.


יום ראשון, 23 ביוני 2019

הפוגה קצרה מהיומיום

הפעם בעיקר תמונות.
חזרתי מגיחה קצרה למוסקבה, במסגרת כנס שאליו הוזמן האיש.
היינו רק יומיים מתוך השלושה וחזרנו בשישי אחה"צ כדי להיות בבית בשישבת, עם הבת הצעירה שחיכתה לנו כשהשניים האחרים בעיסוקיהם הרחוקים.

היה נפלא! למרות הזמן הקצר, מילא מצברים והשאיר טעם של עוד.

אחד משבעת בנייני סטאלין

כנסיית קאזאן בכיכר האדומה
כנסיית וסילי הקדוש

הכניסה לכיכר האדומה

פסל "קולומבוס"

מבט על נהר מוסקבה