יום שני, 10 ביוני 2019

ללא כותרת

החזרה לעבודה נחתה עלי בבום של יציאה מהבועה הנעימה של החופש והבית. של להיות רק עם המשפחה, בעיקר הקרובה, ולא להצטרך לקיים אינטרקציה עם אף אחד אחר או להתאכזב מכך שהיא לא מתקיימת.
באתי לא מוכנה, לא מוכנה לראות מהצד שיחות של אחרים בלי לקחת בהן חלק. לא מוכנה לסתם מפגשים ספונטניים שנוצרים, ולהרגשה של אפשרות להשתלב רק כשיש לי משהו קונקרטי לשאול או לברר. כי אף אחד לא יבוא סתם לשאול איך היה ומה היה. חווית כיתה א' שכזאת, ולא התכוננתי.
אז מנסה לנשום עמוק ולהזכר שהכל אצלי בראש ושזה מכיתה א' באמת ובכלל לא מעכשיו.
שאפשר וצריך ליזום ולהתעניין. נזכרת בעצות הטובות של אמפי ובאמפתיה של אור ובכלל בפינה החמה הזו שכאן. 
באמת יודעת שהכל רק בראש שלי וממש לא קרה כלום ולא היה כלום אבל בכל זאת כבד לי.
על שאין עם מי לדבר אם לא אזום את זה או אם לא קרה במקרה שאני אצל א' בענייני עבודה ואז מדברות גם מסביב. זה לא קורה סתם כי אנחנו לא נפגשות לקפה או לצהריים וחלק מזה גם בגללי.
אי אפשר לבנות חומה ואז לבכות עליה, לסבול מחרדה חברתית ואז לשכוח את זה.
אי אפשר לשדר ריחוק ולרצות קרבה. או שאולי אפשר.
בכל מקרה באתי לא מוכנה.
היום ימשך ונעטה על עצמנו הבעה עניינית ונטפל בכל מיני עניינים של עבודה כי זו עבודה.
ואמשיך לרצות משהו אחר, ולדעת את כל מה שאני כבר יודעת.

יום חמישי, 30 במאי 2019

כבדות

סוף שבוע, סוף חודש, סוף קדנציה של הכנסת...
תחושה של סוף עונה, של התפרקות, של - שום דבר לא חשוב, והדברים פשוט זורמים מכח האנרציה.
החודשים הקרובים מתוחים לפנינו, מאוסים עוד לפני שהתחילו, מדמנת בחירות מעורבת בשרב מהביל, ובמתיחות בטחונית שמאיימת להתפרץ שוב בכל רגע.
לא פלא שבארץ נהדרת חיפשו את הסדרה הארוכה הבאה שתסחף את הצופים אחרי משחקי הכס (בה לא צפיתי) - תנו לנו טלויזיה משככת ומרגיעה, תנו לנו קנאביס (רפואי או לא), תנו לנו אסקפיזם.

היה יכול להיות נחמד ללכת לישון עכשיו ולהתעורר בסוף השליש השני של ספטמבר (וככה אולי אדלג גם על שינוי קידומת, אז בכלל), כשמאחורי כבר הקיץ והבחירות, עם שנה חדשה ושנת לימודים חדשה ואולי גם ממשלה חדשה.
תנו לי שגרה, ארוכה ויציבה ומשעממת, עם כמה דברים משמחים לחכות להם, וכמה חיוכים, וכמה דברים טובים שקורים. אה, וגם סדרת טלויזיה טובה. זה אף פעם לא מזיק.

יום שישי, 17 במאי 2019

אירוויזיון 2019


אף פעם לא הייתי מחובבי האירווויזיון, אבל כשהזדמנו לי כרטיסים לחזרה לחצי הגמר השני לא חשבתי פעמיים, נטלתי את בתי הצעירה ובספונטניות שלא מאפיינת אותי, הגענו למתחם.
מה אומר - זו היתה חוויה אדירה.
הצטרפנו לכמויות האנשים שנהרו לעבר הכניסה, עברנו את בידוק הכרטיסים וה(אין) תיקים (אסור להכניס), ואז עוד בידוק בטחוני ממש כמו בשדה התעופה, ונכנסנו לרחבה שבה המון דוכני אוכל, ואז לאולם עצמו. למרות הקהל הרב הכל התנהל בסדר מופתי, עם המון מאבטחים וסדרנים, הרבה כניסות לאולם, שרותים מתוקתקים וכל היתר.

ההפקה היתה סופר מרשימה-  מצלמות, סאונד, תאורה, וקליפים מושקעים ליוו את ההופעה הסוחפת. נהניתי מרוב השירים, ואפילו גיבשתי לעצמי כמה פייבורטים (שווייץ, שבדיה, אירלנד ודנמרק). הבמה ענקית והמון אפקטים עליה ומסביבה, כולל לשונות אש שיוצאות ממנה בכמה מהשירים (וממש מרגישים את החום שלהן באולם), לקראת כל שיר מארגנים את האביזרים לאותו שיר ממש בדקה שתיים, ויש לפעמים אביזרים רציניים - כמו הכסא הענק עם הסולמות בשיר של דנמרק למשל. חוץ מ- 18 המדינות שהופיעו זכינו גם לצפות בשירים של גרמניה, איטליה ואנגליה שמקומן בגמר כבר היה מובטח, וגם במופע של להקת שלווה.
כל הארוע לקח שעתיים, ונגמר בחצות כשיצאנו מלאות אנדרנלין, שהמשיך ללוות אותנו גם למחרת.

חלק מהכיף היה לצפות אתמול שוב, הפעם דרך מסך, ולהחליף זכרונות על השירים והזמרים שכבר הרגשנו שאנחנו מכירות.
שמחתי ששלוש מתוך הפייבוריטיות שלי עלו לגמר, ובתי, שמחוברת לנושא הרבה יותר ממני וזכרה לפרטי פרטים את כל המופע, התאכזבה שאי אפשר להצביע ושארמניה לא עלתה.
האמת שאני מפתיעה את עצמי ברמת המעורבות שלי בנושא, אבל באמת שזו היתה אחת ההופעות שהכי נהניתי בהן, ומשאירות טעם של עוד.
מחר הגמר - יש למה לחכות. 💫




יום ראשון, 12 במאי 2019

בין מועדים

הזמן רץ, חגים ומועדים ואירועים חולפים באינטנסיביות. 
לא יאמן שלפני שבוע וחצי בלבד היה יום השואה, בו נכחתי גם בטקס בעבודה וגם באירוע "זכרון בסלון" אצל שכנים שלנו, עם שורד שואה בן 89 מרשים ורהוט, שעבר הרבה וריגש מאוד בסיפורו. 
מיד אחר כך, בשבת , חל יום הולדתו ה- 17 של בני, כשברקע התחלנו לשמוע על האירועים בדרום. בכורתי סגרה שבת בקומונה שלה, לא רחוק ממוקד של נפילת טילים, ובילתה כל השבת בין אזעקה לאזעקה כשהיא לחוצה מאוד ואנחנו מלווים אותה טלפונית. הם ישנו במקלט ובבוקר השתחררו (האיש ועוד אבא נסעו לאסוף אותם), ומיד למחרת, ביום שני, הכל נרגע והם חזרו לשם. ואז בשלישי - ערב יום הזכרון, ושוב טקסים ושוב עצב רב, ומיד מעבר חד ליום העצמאות.
גם השנה חגגנו את יום העצמאות באותה מתכונת של שנה שעברה. השנה החלטתי מראש שנגיע בהרכב מלא, כולל שלושת הילדים והחבר של בכורתי, ושאני הולכת לעבור הכל ברגוע. וזה יחסית עבד, היה נחמד בסך הכל. למרות שאח"כ הרגשתי שזה בכל זאת קצת ערער אותי, להיות יום שלם בחברת אנשים שעם חלקם אני לא יכולה להתנהג בטבעיות. אבל גם זה עבר וגלשנו לסופ"ש רגוע שבו גם חגגנו לבן יום הולדת במסעדה בהרכב משפחתי כמו בדרך כלל.

עוד לפני כן, בשישי בבוקר המנקה שלי שמע ציוצים מהארון שבו נמצא הצינור של מייבש הכביסה - שאני משתמשת בו אולי פעם פעמיים במהלך החורף בלבד. הוא חשב שאלה עכברים, והוא והאיש פתחו את הצינור והתגלה שאלה גוזלים - קטנטנים, שפשוט קיננו להם בתוך הצינור. לא יודעת אפילו מאיזה סוג... האיש פינה אותם משם בזהירות האפשרית לשטח עם צמחיה, אבל אני חוששת שהם בטח לא שרדו, בלי אמא שלהם שלא מצאה אותם, ובלי שהם יודעים לעוף עדיין...

היום שוב סוג של שגרה, שבוע עבודה מלא, אירועי האירוויזיון ברקע ויש בכל זאת הרגשה של מעין שגרה אבל עם תסיסה תת קרקעית שכזאת, תחושה של הפוגה בין מה שהיה לבין מה שעוד יגיע. כאילו שהשבוע הוא פסק זמן של אסקפיזם בין מועדים. בשבוע הבא ל"ג בעומר, ולמרות  סרחון המדורות וזיהום האוויר שמתפרש על פני כמה ימים מראש, הייתי חותמת ברצון על כך שזו תהיה הבעירה היחידה בתקופה הקרובה.






יום רביעי, 24 באפריל 2019

פתאום

פתאום כשהיינו בדרך לטיול משפחתי בנחל השופט הודיעו בקבוצת וואטסאפ של הכיתה של בתי הצעירה שא', אמא של אחד הילדים בכיתה נפטרה.
הלם.
היא נפטרה מסרטן, והשאירה שני ילדים, אחד בן 11 וחצי בכיתה של בתי, והשני עוד לא בן 17, בשכבה של בני. מאז ומעולם היתה אם יחידנית, אין לילדים אבא. מעכשיו הם יגדלו אצל הדוד, אחיה.
היום הלכתי עם בתי לנחם. את הנפטרת לא הכרתי הכרות קרובה, אבל את אחותה אני מכירה קצת יותר ומאוד מחבבת. בנותינו הבכורות היו חברות בגן וביסודי.  גם את אמא שלה ושל הנפטרת הכרתי וחיבבתי מאוד. היא היתה אחת המרצות האהובות עלי באוניברסיטה. גם היא נפטרה מסרטן (אחר) לפני מספר שנים.
זה מעציב אותי כל כך. מסתבר שא' היתה חולה, בהפוגות, מאז נולד בנה הצעיר. ידעתי משהו במעומעם, אבל לא מעבר לכך. היא לא עשתה לעצמה הנחות. גידלה בעצמה את הילדים ותפקדה כמו כל משפחה. לחשוב שההודעות שכתבה לאחרונה היו בכלל מבית החולים....והבן שלה השתתף בבת מצווה של בתי כשהיא היתה כבר מאושפזת. נלחמה עד הרגע האחרון, מילולית ממש. היתה בהכרה ולא הסכימה לשום חומרי הרגעה. היא רצתה לחיות, אחותה אומרת. נלחמה במחלה כמעט 12 שנה ופשוט רצתה לחיות.
יהי זכרך ברוך, א'.

יום שישי, 12 באפריל 2019

סופ"ש רגוע

יום שישי רגוע, רק הבן ואני נהיה בבית בסופ"ש.
הצעירה נסעה עם האיש לטיול אבות-בנות, האירוע האחרון (לעת עתה) בשלל אירועי הבת מצווש.
לכיתה חגגנו ביום הבחירות, והיה מאוד מוצלח ומזג אוויר מושלם. אני שמחה שכל כך הצליח ושמחה שאנחנו כבר אחרי, ואפשר לשחרר לחץ.
הגדולה סוגרת שבת בקומונה, אחרי שאתמול היה ערב משפחות של הגרעין שלהם, שהיה מאוד נחמד. שמחה לראות שהיא השתלבה ונהנית מהמסגרת ומהחברה, אחרי הקשיים של תחילת השנה.
אני נתקפתי קדחת נקיונות פסח שלא מאפיינת אותי בד"כ. קירצפתי כל הבוקר את התנור וגם סידרתי את ארון הנעליים וזרקתי מלא נעליים ישנות.
ליל הסדר יהיה אצלנו, מי שהוזמן זו אחות של האיש ומשפחתה (כולל אבא של גיסי עם המטפלת שלו), ואמא שלי. אבל אמא שלי אמרה שלא תגיע, את הסיבות לא הצלחנו להבין. גם הנכדים ניסו לשכנע אותה ולא עזר. כן, קצת נעלבתי שהיא בוחרת להיות בבית במקום עם הילדים והנכדים, וזה לא מסיבות בריאותיות חו"ח. מרגיש שזו מן עשיית דווקא, עקשנות והתחפרות. אבל זה מה יש, זו הבחירה שלה ונקבל אותה.
בינתיים שישי אחרון לפני פסח, אחרי האירועים שהיו ולפני האירוחים שיהיו. הבן אמר שיכין לערב פסטה טריה, איזה כיף. אוהבת ימי שישי רגועים כאלה ומתכננת לעשות הליכות וגם להתבטט כדבעי.
שיהיה סופ"ש נעים!

יום חמישי, 4 באפריל 2019

לפלנד

חזרנו משבוע בלפלנד הפינית, האיש ואני.
הרבה שנים חלפו מאז קראתי את "אלה קרי הילדה מלפלנד" (העותק המקורי מילדותי, שנדפס בספרית פועלים, מונח לידי עכשיו). 
לפלנד הפינית של היום, שמרכזה הוא העיר רובניימי, שונה מאוד מזו שבספר, וגם מהסאמים, שאליהם השתייכה אלה קרי, נשארו מעטים. 
היום רובניימי, שהוחרבה במלחמת העולם השניה ונבנתה אחריה מחדש (בצורת ראש אייל) היא עיר מערבית , ובה אטרקציות תיירותיות רבות שמהן נהננו: אופנועי שלג, מזחלות כלבים, מזחלות איילים, גן החיות הארקטי ברנואה, שמורת קורואומי ובה המפלים הקפואים, יער הציידים, שיט בשוברת הקרח סאמפו כולל טבילה במי קרח, ואפילו הצלחנו לחזות בזוהר הצפוני (בעוצמה נמוכה יחסית אמנם).

מזג האויר היה נהדר - הטמפרטורות היו סביב האפס, ולא ירדו מתחת למינוס חד ספרתי, כך שעם הלבוש המתאים לא חשנו קור בכלל. השלג עדיין קיים  אך לצידו הטבע מתחיל להתעורר, כולל עצים מוריקים, ציפורים מצייצות, ואפילו כלבים, אנשים ומכוניות שמהם נראו מעטים בשיא החורף.
התרשמנו שהעם הפיני הוא עם חרוץ וצנוע, של אנשים שגדלו להתמודד עם תנאי מזג אויר קשים, ועם עבודות פיזיות כמו כריתת עצי לבנה ואורן (הגדלים בכמויות ובקצב גדילה מהיר) ורעיית איילים. 
היה מעניין ומהנה, ובשבילנו זו היתה נסיעה זוגית ראשונה לחו"ל לאחר עשר שנים, בהן נסענו רק עם הילדים, או הורה וילד. 

חולקת אתכם כמה תמונות:

המפלים הקפואים - Kuruomi

יער הציידים - Vaatunki

שוברת הקרח סאמפו

הזוהר הצפוני (בעוצמה 2.6)

וזהו, עכשיו חוזרים לשגרה, אל כל מה שצריך לעשות, ואל האביב המתעורר גם אצלנו.