14 שנה וסוף השבוע שהיה

היה סופשבוע נחמד וביתי בו היינו יחד כולנו, כולל הבכורה שיצאה הביתה בסופ"ש הזה.

התחלנו באזכרה לאבי בששי בבוקר -  14 שנה חלפו מאז שנפטר. למעשה, התאריך הלועזי חל היום. הוא נפטר בבית, ואני ישבתי לידו. אני זוכרת את הרגע שבו הוא נפטר, שוכב במיטה, הרעשים מן החוץ נשמעים כרגיל, ואני השתוממתי על כך שהעולם לא עצר לרגע. בתוכי חיכיתי לאיזו "דקת דומיה", אבל לא - הכל נמשך ממש כרגיל , והכתה בי ההבנה - והאכזבה - שככה זה.  

בשנים לאחר שנפטר הרגשתי צער עליו ועל מה שלא הספיק ולא מימש. קצת לאחר שנפטר פתחתי את הבלוג הראשון שלי בישראבלוג, בין היתר כדי לעבד את התחושות. לקח לי זמן לתפוס ולהפנים שמת, אפילו שהיה חולה קודם.

לאט לאט, בשנים האחרונות, הגיעה ההשלמה עם כך שאלה היו חייו, כפי שבחר לחיות אותם. ובסך הכל הם היו חיים טובים. הזמן עושה את שלו - גם במקרים האלה. אחרי 14 שנה הרגשות פחות עוצמתיים, ההשלמה הגיעה. 

אני בטוחה שהוא היה מרוצה לראות איך גדלו שני הנכדים שהכיר, שהיו אז בני ארבע ושנתיים וחצי, ולפגוש את שני נכדיו הצעירים שאז עדיין לא נולדו.

אחרי האזכרה ניצלנו את מבצעי בלאק פריידי כדי לקנות לילדים בגדים שהיו צריכים. התורים לתאי ההלבשה ולקופות היו מטורפים, אבל בכל זאת צלחנו את הקניות עם שלל נאה ובמחירים נמוכים יותר מכרגיל. לא משהו שאני נהנית ממנו , אבל בסופ"ש הזה בו התקבצנו כולנו זו היתה הזדמנות.

בשבת חגגנו לצ' את יום הולדתו - עם חבריו בגינת הכלבים, והיה ממש נחמד כולל קאפקייקס (לכלבים) שבתי הצעירה הכינה, ואפילו הדלקנו לו נר ושרנו לו היום יום הולדת...כן, הוא לגמרי זוכה ליחס של הילד הצעיר בבית...

בסך הכל באמת היה סופ"ש נחמד, והחורפיות שלו תרמה לאוירה והיתה בדיוק במינון הנכון - הגשם התחשב ואיפשר לאיש ולי הליכה ארוכה בשבת בבוקר (התחיל לרדת בדיוק כשחזרנו), ייבוש חלקי של הכביסה, וגם יום הולדת יבש אחה"צ. ולמרות שגם במהלך הסופ"ש הרגשתי מוטרדת מכל מיני עניינים, אני מרגישה שהתחלתי את השבוע הזה בהרגשה טובה יותר.

תחילת שבוע

שוב יום ראשון.

צ' הכלב שלנו עבר סירוס סוף סוף אחרי שהחלים מקדחת הקרציות בה לקה, שלמזלנו היתה עדיין בשלב הפיך. הוא מסתובב עם קונוס סביב הראש ובהתחלה היה קצת מסכן.

אבל יפה לראות איך בעל חיים מסתגל למגבלה - שהוא מבחינתו לא יודע שהיא זמנית. בהתחלה הוא התקשה להחזיק בפה חפצים - כמו העצם או הצעצוע שלו, והיה מסוגל להחזיק משהו רק בעמידה עם הראש למטה (מה שגרם לו לכרסם את הקצה של השטיח...), אבל עכשיו הוא די מתעלם מהמגבלה הזו, מצליח כבר לכרסם את העצם ולתפוס צעצועים, שועט בבית ונתקל בקירות, עולה ויורד במדרגות, וגם רודף אחרי ר' המסכנה אפילו יותר מקודם, כך שהיא כבר מבקרת פחות ופחות בחצר שלנו, וחבל לי עליה.

לפי תאריך הולדתו המשוער הוא חגג שנה - ובתי הצעירה מתכננת לו חגיגת יום הולדת מפוארת עם חבריו בגינת הכלבים, אחרי שיוכל לבקר בה שוב. בינתיים הוא לא מבין למה לא הולכים לשם וזה ממש חסר לו. כלב חברותי יש לנו.

מסורס ואינטיליגנט

היום יום הרווקים הסיני שמסמן את תחילתה של טרפת קניות חזויה. אני מסתכלת על זה כמו על התנהגות קצת חייזרית שלא ממש מובנת לי.
מרחמת על הסינים שמייצרים, משנעים ושולחים, על הדואר והפיצוציות שכורעים תחת העומס, אבל בעיקר חבל לי על הנזק האקולוגי המיותר שנגרם מכל הייצור-שינוע המיותר הזה. אבל נראה שבענין הזה, הרכבת עזבה כבר מזמן את התחנה.

שיהיה שבוע רגוע.

יום ראשון

שבוע חדש ואני מרגישה קצת סחוטה רגשית.

הבכורה חזרה מהקומונה עם האיש שהוזעק לקחת אותה, כבר פעם שניה ברציפות בסופ"ש בו היא אמורה להשאר. חזרה בגלל שלא הרגישה טוב, היתה עם כאב גרון וחום - שמאוד לא אופייני לה - ולכן חשדתי מיד שמדובר בסטרפטוקוק. בילוי של שלוש וחצי(!) שעות במוקד בשבת בבוקר אישש את האבחנה ועכשיו היא עם אנטיביוטיקה ומנוחה בבית לשבוע הקרוב. יש לי הרגשה שהגוף שלה מאותת לה משהו.

בערב הייתי עם הצעירה בסדנה, שהיא חלק משנת הבת מצווה. זו סדנה שמוציאה אותי מאזור הנוחות שלי, כולל מינגלינג צפוף ולדבר בפני קהל, והתכנים בעיני די בנאליים סך הכל. אני הייתי בעד לצמצם את מספר המפגשים המתוכננים, אבל כל יתר האמהות היו בעד כל הסדרה וכך הוחלט. יצאתי ברגשות מעורבים מהערב הזה, ואיכשהו יצא גם שאני היחידה ששילמתי כבר הכל מראש, וגם זה מלחיץ אותי, כמו מן הרגשת מלכוד כזו. ארועים כאלה תמיד משבשים אותי קצת ולוקח לי זמן להתרגל לזה ולהתאושש מזה, ואני תמיד מרגישה שאני לא פועלת היטב בנסיבות האלה.

חוץ מזה האיש עם גב תפוס כבר כמה ימים אבל מתמודד בגבורה, שאולי אפילו קצת מופרזת, ובנוסף אמור לטוס לחו"ל בהמשך השבוע.

והכל משום מה נראה לי כבד, מלחיץ ושגוי, מן תחושה של אובדן שליטה שאני ממש לא מחבבת.

חסר לי גם ה"ריסט" של שבת, סתם לשבת על הספה ולקרוא עיתונים ולהיות בבית. היה סופ"ש קצת חברתי מדי שכלל גם אורחים בששי (המשפחה של האיש... שהזמינו את עצמם למעשה), ושבת כמו שתיארתי.

שמחה שיש לי את הפינה הזו לאוורר קצת את הלופים העצמיים האלה.

לפני סופ"ש של אמצע

מפה לשם עבר כמעט חודש מאז הפוסט האחרון (טרום יומולדת) וכמעט שבוע וחצי מאז הסתיימה חופשת סוכות.
היתה חופשה ממש טובה.
קימה בלי שעון (אם לא סופרים את הכלב, שהוא שעון מדויק שמצלצל מוקדם, אבל בכל זאת מאפשר לחזור לישון אחרי שיוצאים איתו), התנהלות רגועה בלי צורך להתנהל בלוח זמנים קבוע מראש.
בעיקר היו קניות וסידורים שנהניתי לעשות.
בין היתר קניתי שואב אבק רובוטי בהשראת , והוא התגלה כצעצוע חביב למדי, שכששולחים אותו לטייל הוא חוזר עם מיכל מלא. הכלב עדיין בהסתגלות, מביט עליו בתרעומת אבל לא נוגע בו, וזה טוב.

עשיתי גם משקפיים חדשים, לא בגלל שינוי מספר לשמחתי, אלא כי הקודמים כבר התיישנו. המסגרת החדשה נבחרה בהמלצת בתי הצעירה שטענה שהיא יותר אופנתית ומצעירה אותי. עברו בינתיים כמה ימים מאז שקיבלתי אותם, וחוץ מהמשפחה הגרעינית שממילא ידעה על כך, אף אחד לא שם לב לשינוי. לא בטוחה מה זה אומר.

היינו גם בהופעה של שלום חנוך ומתי כספי - שני הענקים שחברו יחדיו. מתי כספי הוא אחד היוצרים הישראליים האהובים עלי ביותר, וגם את שלום חנוך אני מאוד אוהבת. הייתי כבר בהופעות של כל אחד מהם בנפרד, וגם בהרכבים שונים - כמו מתי כספי ושלמה גרוניך, ושלום חנוך עם האיחוד המיתולוגי של 'תמוז' לפני שנתיים (שהיה באמת אדיר). המופע הנוכחי נתפר בקפידה ובתשומת לב לשירים שנבחרו, לחיבור ביניהם ולאופן הביצוע שמצד אחד היה "שויוני" ככל האפשר, ומצד שני נעשה בתשומת לב להרמוניה ולביצועים לא טריואליים של חלק משירים של האחד על ידי האחר (כמו למשל ביצוע מרגש של 'מאיה'  ע"י מתי כספי). עם כל זאת, גם אני וגם האיש סברנו שמופע כזה פחות מיטיב עם מתי כספי. כי למרות התפירה המעולה של המופע, שלום חנוך הוא הפרפורמר המוכשר מבין השניים. מתי כספי חזק יותר כיוצר וכמלחין, והוא קצת נבלע במופע שבו שלום חנוך הכריזמטי משתתף.
בכל מקרה היה מעולה וממליצה - ראיתי שבינתיים המופע הפך לסדרת מופעים.

מאז סיום החופשה הימים די דומים אחד לשני, רצים ועוברים מצד אחד במהירות, ומצד שני לאט (תמיד זה לאט כשהעבודה מעורבת  ) (הסמליל מישרא).

מתחילים להרגיש סתו (כולל חצבים שאני רואה כל בוקר צומחים באמצע אי תנועה....), ועוד מעט שעון חורף, וחורף, ועוד.

סופ"ש בפתח, וזה נחמד.

מחר יומולדת

כן, חצי מאה פחות שנה.

אני זוכרת שבגיל עשר בערך ישבתי על כסא נוח במרפסת בבית הורי, בחופש הגדול, וקראתי עיתון נוער, כנראה מעריב לנוער. היה שם ראיון עם דוגמנית כלשהי, שסיפרה איך בתור ילדה היא היתה מן ברווזון מכוער, נראתה רע ובלי חברים, אבל החל מגיל שתיים עשרה בערך הכל השתנה, והנה היא היום דוגמנית מבוקשת. לא ידעתי אז עד כמה הראיונות האלה בנאליים ומצוצים מהאצבע, ואני זוכרת שחשבתי: איזה מזל שאני עוד לא בת שתיים עשרה! עד אז אוכל להשתנות ולהיות מה שארצה!

מאז חלפו שנים, והבנתי שלהשתנות, כולל לשנות את ההערכה העצמית, זאת לא משימה קלה כמו שנראה מקריאת ראיון בעיתון נוער.

שינויים הם מסע של חיים שלמים, עוד קצת ועוד קצת. כן, הייתי שאפתנית ורציתי להשיג דברים מסוימים, ובחלקם הצלחתי.

דווקא הצעירות והתמימות גרמו לי להאמין שאצליח, ועם ההתבגרות התחלתי לראות את המגבלות, את הקשיים. מבחינה זו דווקא ההערכה העצמית שלי פחתה בשנים האחרונות. אני פתאום מסתכלת על הכל באופן מפוכח - מי אני, מאיפה באתי ואיך גדלתי, כי האדם הוא בסופו של דבר תבנית נוף מולדתו.

אני חושבת על זה הרבה לאחרונה, על הבית ממנו באתי, על ההורים ועל שנות הילדות, ומה ההשפעה שלהם. אפשר לפרוץ מזה עד גבול מסוים, אבל זה נארג בהוויה.

משתי ביצים ושמן יוצאת חביתה - אי אפשר שתצא מהם עוגה. כשאני רואה כל מיני עוגות כאלה, אני מזכירה לעצמי שיש בהן מרכיבים שבחביתה אין. גם אם החביתה תעמוד על הראש היא לא תהיה עוגה.

זה עוזר מבחינת פרופורציות, כי אכזבות קורות לפעמים ממפגש של ציפיות לא ראליות עם המציאות.

ובשנים האחרונות אני משלימה עם גבולות הגזרה, בהתאם למשפט הבנאלי אך נכון על החוכמה להבחין בין מה שאפשר לשנות ובין מה שלא.

וזה, בסך הכל נותן שקט. כי אני נהנית מאוד ממה שכן יש לי, ובמבט קדימה חלומות צנועים גורמים לשקט.

אני מנסה כן לשייף כל מיני קצוות, דווקא מתוך השקט הזה. אם יהיה, טוב, ואם לא אז לא.

בסך הכל התברכתי בלא מעט, ויצרתי מציאות טובה.

אז לכבוד יום ההולדת אאחל לעצמי בריאות, והרמוניה בחלקה הקטנה שלי. כל השאר זה באמת בונוס.

פוסט שטחי

צריכה להוציא את זה מהסיסטם...
היום באירוע של העבודה ראיתי מישהי לא מוכרת ושאלתי מישהי אחרת מי זאת. היא אמרה לי - "זאת X, היא הגיעה לצורך תפקיד ____ , היא ותיקה בארגון". ועניתי לה: "טוב, היא נראית מבוגרת".

אחרי כמה דקות חברה שלי שאלה אותי - "זאת X שבתפקיד ____?" ועניתי לה שהבנתי שכן. ניגשנו אליה יחד וחברתי הציגה את עצמה, ואז היא אמרה את שמה והסתכלנו אחת על השניה ו....כן! זאת X! היינו ביחד בתיכון.....(או אולי בכלל ביסודי...? לא סגורה על זה פתאום).
כמובן שבאותו רגע זיהינו אחת את השניה, החלפנו חוויות אודות מגורים, ילדים וכו' ונזכרנו כי כבר נפגשנו פעם בארגון לפני די הרבה שנים (אז זיהיתי אותה מיד....)

ניגשתי לחברתי ושאלתי אותה ללא כחל ושרק: "את האמת ורק את האמת - אנחנו נראות באותו גיל?! " היא התגלגלה מצחוק אך השיבה כמצופה שלא (חסר לה שהיתה עונה אחרת) אך סייגה קלות שיתכן של- X יש מראה מבוגר כבר כך וכך שנים (מה זה אומר בעצם? לא ירדתי לסוף דעתה וחילצתי ממנה אמירה סופית כמבוקש...)

עכשיו - ברור לי שאני כבר לא בת עשרים וגם לא נראית כך. אני רואה מדי פעם אנשים בגילי וכן, הם נראים לי מבוגרים....ולמרבה הפדיחה קרה לי כבר פעם פעמיים שניגשו אלי בני שכבתי שזיהו אותי ולי לקח קצת זמן לזהות אותם ולהלביש על הנערים שהיו אז את המראה שלהם כיום....

אבל - לא יודעת..... לא מסתדר לי שאני נראית כל כך מבוגרת!
אז מה אם יש לי יום הולדת עוד עשרה ימים!

זהו.

שניים בספטמבר

שניים מתוך שלושת ילדי חזרו היום למערכת החינוך.
הבן עלה ליא' והקטנה עלתה לו'. אצל שניהם זה המשך באותו ביה"ס ועם אותה מורה כך שאין התרגשות מיוחדת.

ולי מוזר שפתאום הם "רק" שני תלמידים. כי הבכורה סיימה תיכון והתחילה בשבוע שעבר שנת שירות. שנה של התנדבות לפני הגיוס לצבא, שבה היא גרה רחוק מהבית ומתנדבת במסגרת שאליה היא שייכת.
אז באמצע השבוע שעבר נפרדנו ממנה והיא התחילה את דרכה החדשה - בישוב אחר ומרוחק, בדירה מאובקת עם עוד ילדים/נערים שעושים איתה את שנת השירות. ואמורה לגור ולהתנדב שם ולחזור הביתה רק ביום שישי, פעם בשבועיים.

זו היתה בחירה שלה, אבל בינתיים קשה לה להתרגל לזה, לתנאים הלא קלים, לחלוקת חדר ושירותים ומטבח, להעדר הפרטיות, להעדר הנוחות של הבית....
ולי קשה עם זה שהיא רחוקה, ולא אראה אותה תשעה ימים ברצף, שזה הזמן הכי ארוך שהיתה רחוקה מהבית עד עכשיו. קשה לי עם השיחות הקצרות מדי ועם זה שאני לא יודעת בדיוק מה עובר עליה.

אני יודעת שזה שלב חדש, תרגיל בלהתגבר ולהתבגר ולשחרר, עבור כולנו. אבל יש פער בין הידיעה הזאת לבין הרצון שתשאר קרובה, וההרגשה שזה הגיע מהר, בהחלט מהר מדי....

בינתיים אני חושבת עליה ומקווה שטוב לה, ומקווה בשביל כולנו שנתרגל.