יום אחרון בשנת 2019

2019 מסתיימת היום, ואני סופרת שנתיים לפתיחת הבלוג הזה.
התחלתי כאן בהיסוס בסוף 2017, כשישראבלוג אמור היה להסגר, והנה חלפו שנתיים. האמת שהן חלפו מהר. ישראבלוג נשאר באוויר כמעט כל השנתיים האלה (למעשה גם כיום אני עוד מצליחה להכנס אליו, וחלק קטן מהכותבים מצליחים עדיין לפרסם שם), אבל במקביל התבססנו כאן, ואני מאוד שמחה על כך, למרות שלאחרונה תדירות הכתיבה שלי וגם של אחרים יורדת. עדיין, זה מקום שאני מאוד שמחה בו.

צופה פרסמה פוסט במבט של 20 שנה לאחור, וזה גורם לי לחשוב על כך שרוב החיים המשמעותיים שלי קרו ב- 20 שנה האלה. בדצמבר 1999 התחתנתי, בדצמבר 2000 הפכתי לאמא, ואחר כך שוב, ושוב, וזה הפך להיות הדבר הכי משמעותי.

השנה שמסתיימת היום עברה בסך הכל בסדר, והיא עברה אפילו די מהר. הקטנה חגגה בת מצווה, הבכורה היתה בשנת שירות והתגייסה, בני עבר ניתוח וגם הוא כבר חושב על הגיוס. אני חגגתי יום הולדת עגול (והתקופה שסביבו היתה דווקא כיפית ולא מדכאת בכלל), וגם 20 שנות נישואין. טיילנו קצת בחו"ל, וקצת בארץ. בעבודה היה לי משבר ביולי שקשור גם ליחסי חברות, ועדיין לא התגברתי עליו לגמרי.

בעולם הכאוטי שלנו, זה לא מעט. ואני רוצה לקוות ולאחל ש- 2020 תהיה שקטה, ונעימה, וטובה בסך הכל.

מצרפת שתי תמונות, אחת ממערת אצבע ואחת משמורת נחל המערות  (המסלול הכחול המעגלי) בהם האיש ואני טיילנו החודש, לפני הגשמים האחרונים. שני המסלולים בכרמל, עם המון פריחה ולא ארוכים יחסית (אבל כוללים עליות).

אז, שתהיה שנה טובה.

מערת אצבע

פריחה בשמורת נחל המערות

כבר דצמבר

שוב עבר יותר מחודש מאז שכתבתי, כולל כל חודש נובמבר.

הזמן עובר מהר, ומצד שני אני מרגישה במן תקופת ביניים כזו, מחכה לידיעה לגבי כמה דברים, שלא בהכרח ישמחו אותי גם כשיגיעו. אבל בינתיים, הזמן עובר. וזה די מתחבר לתקופת הביניים שכולנו נמצאים בה עכשיו, עם חוסר הודאות לגבי הבחירות, הממשלה, ובכלל כל הכאוס הפוליטי, שבמבט מבחוץ נראה ממש לא הגיוני, ואיכשהו למרות זאת הכל ממשיך להתנהל מכח האנרציה.  

בכל אופן היום יום הנישואים ה- 20 שלי ושל האיש. זה תאריך עגול ויפה, אבל בפועל מרגיש כמו עוד יום רגיל לגמרי. וכשבבוקר האיש אמר לי "מזל טוב" תוך כדי ההתארגנות הבהולה של הבוקר, עניתי לו והמשכנו כרגיל. כן מתכננים נסיעה קצרה בהמשך, אבל אני מרגישה שהמספר ממש לא משנה כלום במקרה הזה, ולגמרי לטובה.

מה שכן, בעקבות הפוסט של עדה מלפני כמה חודשים על ההינומה שלה, גיליתי שגם לי היתה הינומה, שאין לי מושג מאין הגיעה ולאן נשלחה בתום החתונה. אבל יש תיעוד בוידאו, ומה שמעניין בתיעוד הזה הוא לראות את האנשים שהזדקנו ואת אלה שכבר אינם. מעבר לזה, זה פשוט הזכיר לי כמה אני לא אוהבת חגיגות גדולות, ובטח כאלה שאני במוקד שלהן. 

ולסיום המלצה - על המחזמר "אפס ביחסי אנוש", שהוא גרסה עשויה היטב ומעובדת במקצועיות לסרט המוצלח. מחזות זמר עלולים ליגע, להיות ארכניים וטרחניים עם יותר מדי שירים במקום עלילה. פה נשמר הקצב הנכון, השירים היו במקום ובאורך המתאים, ונשמרו הקלילות וההומור, אבל גם האמירות, שלהן כיוון הסרט. משי קליינשטיין ומגי אזרזר נהדרות, ורון שחר - הבריק עם האמירה "יחי מנדלבליט" (כן זה היה בערב הזה), שהיתה לגמרי במקום ובהקשר הנכון לומר אותה. בקיצור, ממליצה. עכשיו מתחשק לי לראות את הגרסה הישראלית למאמה מיה.

לפני שיגמר החודש

חודש לא כתבתי. חודש של חגים בעיקר, הרבה זמן בבית וחוסר צורך לכתוב. יוצא שאני כותבת כשפחות טוב.
היום קרה לי משהו הזוי עד מלחיץ. הלכתי לסופר הקרוב למקום העבודה שלי כדי לקנות לי שוקולד קטן לעידוד היום. השוקולדים הקטנים נמצאים שם ממש מתחת לקופות, בצורה שצריך להתכופף ליד או בין האנשים בקופה (שעומדים בתור אחד ליד השני ולא אחד אחרי השני כמו בקופות רגילות. די לא ברור הסידור שם, וזה עוד אחרי שיפוץ). בכל מקרה התכופפתי לקחת את השוקולד הנחשק בסמוך למישהי שעמדה שם, שנראתה נורמטיבית על פניו. כשהתרוממתי היא הסתכלה עלי מוזר אז מלמלתי משהו בנוגע לשוקולד, והיא - פשוט נתנה לי בוקס בכתף! די כואב האמת. הסתכלתי עליה לגמרי בהלם, והיא אמרה משהו כמו: "למה בחורה..." לא הבנתי את ההמשך והיה לי ברור שהיא כנראה מסוממת, ואולי ההתכופפות שלי הלחיצה אותה או משהו... כאמור בהיתי בה בהלם ובלי להגיב והיא אמרה משהו כמו "לכי לשם" עם תנועה לכיוון פנים הסופר, ויצאה.
כולם הסתכלו עליה, ולא הגיבו. מזל שזה הסתכם רק בזה ולא באירוע יותר אלים. אבל אני מוטרדת לא רק מהאירוע עצמו אלא גם מזה שרק עובד אחד בא אלי לשאול אם אני בסדר. עובר לי בראש שגם אם היה קורה משהו חמור יותר לא היו מתערבים. לא יודעת אם אני צודקת.
בכל מקרה איבדתי את החשק לשוקולד ודי התערערתי מהמקרה. גם הרגשתי את הכתף איזה שעה אחר כך. ובכלל חשבתי על הקליפות הדקות והבלתי נראות בין שתי ערים שחיות במקביל, ולפעמים נסדקות הקליפות האלה.
בהמשך היום הבנתי שלאיזשהו טיול מהעבודה שרציתי לצאת אליו עם חברה,  אפשרי יהיה לצאת רק בתאריך שפחות נוח לה. וזה בגלל שהיא לא טרחה להתאמץ להרשם בזמן. אז אולי לא אוכל לצאת בכלל, וזה די מבאס אותי.
לפחות חתכתי מוקדם, לחכות לחשמלאי שהיה צריך להגיע הביתה.
מחר ממוגרפיה.
יוחזרו החגים לאלתר.

שנה טובה

שנה חדשה מתחילה מחר, ומלווה כרגיל בהרבה איחולי שנה טובה.

השנה חלק גדול מהאיחולים האלה נשמעים לי ממש מן הפה ולחוץ. אנשים מאחלים שנה של אחדות וקירוב לבבות, וברור לי שזה יקרה רק אם נמעני האיחולים יתקרבו לדעותיו של המאחל. הוא עצמו לא יזוז מעמדותיו אפילו מילימטר, וככה גם כל היתר. לא יודעת אם זה המצב הפוליטי המשוגע של טרום בחירות שלישיות, או התהליך המואץ של אגוצנטריות שעובר על כל החברה המערבית, אבל הפער בין האיחולים לבין המציאות פשוט גדול מדי. מאחלים שנה טובה ובאותה נשימה ממשיכים לריב, בכביש, בתור בסופר ואיפה לא.
האווירה שזכרתי משנים קודמות בתקופה הזו של טרום יום כיפור - אווירה של יותר אדיבות ונדיבות - לא קיימת השנה.
כנראה ששנה טובה כזו שחלק מהאנשים מאחלים תתרחש רק אם יקרה איזה נס, ואולי האיחולים צריכים להיות להתרחשותו של נס כזה, כי נדמה שבלי זה פשוט לא מצליחים.

אז בתוך כל זה אני מנסה להתכנס במעגלים המצומצמים בהם  קיימת אווירה אחרת, ובמסגרתם גם הפינה הזו שלנו, שמורת הטבע הקטנה שיצרנו כאן. שמחה כל יום על האפשרות לכתוב כאן הכל ולקרוא כאן הכל, בלי שיפוטיות ובאמת באווירה של קירוב לבבות.
ולכן, חברותי היקרות (וגם לך, קוץ היקר) אאחל שנה טובה -  כפי שאתם מאחלים לעצמכם ולקרוביכם. שנה טובה בגובה העיניים, ושנעזור לה להיות כזו.

חמשים

בשבת סיימתי עשור והתחלתי אחד חדש. מוזר לכתוב את זה, זו ידיעה יותר מאשר הרגשה.
פיזית אין הבדל גדול בין יום לפני ליום אחרי, ובכל זאת.
חמשים נשמע הרבה, וקשה לקלוט שעבר כל הזמן הזה. אישה נשארת קצת ילדה, וקצת נערה, גם בגיל כזה.

היתה לי שבת יומולדת כיפית מאוד, שהחלה כבר בשישי בערב במסעדה מוצלחת. בשבת בצהריים הילדים הרימו הפקה,
עם ארוחת צהריים שהכינו בעצמם (כולל פסטה טריה מדהימה שבני הכין לבד, סלט קפרזה ועוד), ארזו את הכל וארגנו פיקניק ביער, שאליו הגעתי בעיניים מכוסות (!), אחרי שעצר אותנו שוטר בדרך (!). בהחלט חוויה לא שגרתית.
הם הכינו גם אלבום תמונות וברכות מקסים ומרגש, ואחר כך בבית חגגנו עם עוגה וזר.  באמת, התברכתי בהם.

בערב האיש ואני הלכנו להופעה של חוה אלברשטיין ושלומי שבן - שחגג גם הוא יומולדת באותו תאריך (אבל זה לא צוין על הבמה).

היה נחמד מאוד לקבל ברכות במדיות השונות, כולל משתי חברות עבר שלי שאני לא בקשר איתן כבר הרבה שנים - כיף שזכרו ואולי זה פתח לעתיד.
כמובן יש גם כאלה שלא ברכו, ומנסה לא להתאכזב יותר מדי מכך.

מעריכה מאוד את המשפחה המקסימה שלי.
מאחלת לעצמי בריאות, לא לקחת דברים יותר מדי ללב, להנות מהטוב שיש (ובהחלט יש), להתפתח עוד, ולהיות שמחה בחלקי.

קדימה לעשור החדש.

מהקרביים

מוצאת את עצמי חסרת אנרגיות לקראת תחילתו של ספטמבר. לאו דווקא בגלל סיום החופש הגדול, שלא הורגש מבחינתי באופן מיוחד - הילדים כבר גדולים. הצעירה מתחילה חטיבה ויש לי קצת חששות אבל אני מקווה שיהיה בסדר.
דווקא שנת הלימודים החדשה, התחלה שמלווה תמיד בציפיות ובהזדמנות להתחדש, מדגישה את זה שאצלי הכל עוד מאותו דבר. עוד שבוע בעבודה, התעסקות בעניינים יגעים והצורך לשחק את המשחק, להעביר את היום בלי להתעצב מדי.
 עוד שבוע עם אמא שלי ברקע, שסופרת כמה ומתי התקשרתי ומחפשת כל הזדמנות כדי לתקוף ולהתפוצץ. אני מקפידה לבקר אותה כל שבועיים, תמיד עם שלושת הילדים כדי שתראה את כולם, להכין לה לוח שנה עם תמונות של הנכדים שהיא אוהבת, אבל שום דבר אף פעם לא טוב. כל אמירה סתמית וטריוויאלית היא פתח להתפרצות חסרת פרופורציות, זה חוץ מהביקורת הרעילה השגרתית. הגעתי למצב שאני פשוט יושבת בלי לומר כלום, מחכה שהזמן המינימלי יעבור והביקור יסתיים. גם זה לא יוצר חסינות מההשתלחויות הטלפוניות.
ברור וידוע שהיא אשה מבוגרת שחיה לבד, וצריכה תשומת לב והכל. אבל גם אני כבר אשה מבוגרת, בת חמישים עוד שבועיים, שממש לא צריכה את זה. זה הרי תמיד היה ככה, וכל החיים הבוגרים שלי הם נסיון להתעצב ולעצב אחרת. להיות מי שאני למרות ולא בגלל. מקווה, וגם יודעת, שעם הילדים שלי הצלחתי יותר, אבל זה בכל זאת לא מנחם ביחס לקשר הזה. כל אחד צריך מבט אוהב של הורים לגדול לאורו. וכשזה לא קיים הרבה משתבש, למרות כל הנסיונות. כמו עץ שגדל קצת עקום, ואי אפשר לגמרי ליישר.
יודעת שיש לי הרבה מאוד על מה להודות, על הבריאות, על המשפחה הגרעינית, על כל מה שיש, והוא לא מובן מאליו. בכל זאת הייתי רוצה שעם יותר אנשים במעגלים הקרובים אלי יהיו יחסים אחרים. והשנים שעוברות לא מיטיבות את המצב.
המשפט המוכר לגבי לשנות מה שאפשר, ולהשלים עם מה שאי אפשר, ולדעת להבחין בין השניים, נכון גם כאן. ועדיין קשה לי ליישם.

קרואטיה

כמעט חודש לא כתבתי. חלק מזה נבע מאיזשהו שינוי בעבודה שקצת ערער אותי. אחר כך יצאתי לחופש והעבודה נראית פתאום רחוקה ומגומדת.

היינו שבוע בקרואטיה - או כפי שהמקומיים מבטאים (והילדים שלי בעקבותיהם) - "חרווצקה".  האותיות שמסמלות אותה הן HR - לא מזכיר את השם כפי שאנחנו רגילים אליו.

היינו באזור דלמטיה ובחצי האי איסטריה. ביום שלפני הטיסה חזרה נסענו לסלובניה, למערות שקוציאן, והמשכנו לביקור חטוף בטרייסט שבאיטליה.
טיול שכמעט כולו נופים וחופים - טורקיז של אגמים, כחול עמוק של ים וירוק של צמחיה טבעית. שמחה שאנחנו כולנו באותו ראש מהבחינה הזאת - ותמיד מעדיפים (כולנו, גם הילדים) פארקי טבע על פני פארקי שעשועים.
הנופים שראינו היו יפהפיים - שמורת פליטוויצה שהיא גולת הכותרת, וגם שמורת קרקא. יש בקרואטיה חופים נהדרים, ערים עתיקות ויפות, ואנשים מסבירי פנים. הרבה כבישי אגרה אבל גם כבישים צרים ומפותלים ונהגים חסרי סבלנות  שעוקפים גם כשאסור ונוהגים במהירות מופרזת.
יש בה מסעדות נחמדות וסופרים עם מחירים זולים יותר מהארץ. את רוב ארוחות הבוקר וארוחת ערב אחת הכנו בעצמנו, והיתר אכלנו במסעדות שהיו חביבות למדי, אך כמו שבתי אמרה כשחזרנו - אין כמו האוכל של הבית (והתכוונה בסך הכל לאורז לבן....). לרגישויות כמו צליאק יש מודעות מועטה.
עם כל זה אכלתי הרבה יותר מאשר בבית - תמיד ארוחת בוקר וארוחת ערב רציניות, ובין לבין סנדויצ׳ים שהכנו ונשנושים. בשגרה אני אוכלת הרבה פחות ואשמח לחזור לזה.
מזג האוויר היה חם כמו בארץ ואולי אפילו יותר, מה שהופך את הבילוי בחופים לאטרקטיבי מאוד. אנחנו היינו בשני חופים, באזורים שונים ונהננו מאוד. החופים לא חוליים, אבל המים שקטים, ללא גלים, ובטמפרטורה נעימה.
בילינו בצמידות משפחתית שבוע שלם, וזה היה לפעמים נעים ולפעמים מעיק, לפעמים כיף ולפעמים מעורר עצבנות. אך תמיד כשחוזרים מנסיעה כזאת נשארת איזושהי תחושת גיבוש וטעם טוב מכל מה שעשינו וחווינו. גם הקטעים הפחות נעימים הם חלק מהעסק, ומהדבק.

קרואטיה בהחלט השאירה טעם של עוד.

מצרפת כמה תמונות מהטיול

שמורת פלטוויצה

שמורת קרקא

הנוף ממצודת סן מישל בשיבניק. שיבניק מקסימה!

מערות שקוציאן בסלובניה

ואי אפשר בלי לזכור מי אנחנו ומה קרה באיזור לפני שנים לא רבות -

לוח זכרון בכיכר איחוד איטליה בטריאסט. ב- 1938 הוטלו בה חוקי הגזע, וסמוך לעיר נבנה מחנה ריכוז ששימש גם כמחנה השמדה

  

חזרנו שלשום ואני בחופש עד ראשון. נהנית גם מהבית (ומהים שלנו), ולא מתגעגעת לעבודה בכלל.