פתאום

פתאום כשהיינו בדרך לטיול משפחתי בנחל השופט הודיעו בקבוצת וואטסאפ של הכיתה של בתי הצעירה שא', אמא של אחד הילדים בכיתה נפטרה.
הלם.
היא נפטרה מסרטן, והשאירה שני ילדים, אחד בן 11 וחצי בכיתה של בתי, והשני עוד לא בן 17, בשכבה של בני. מאז ומעולם היתה אם יחידנית, אין לילדים אבא. מעכשיו הם יגדלו אצל הדוד, אחיה.
היום הלכתי עם בתי לנחם. את הנפטרת לא הכרתי הכרות קרובה, אבל את אחותה אני מכירה קצת יותר ומאוד מחבבת. בנותינו הבכורות היו חברות בגן וביסודי.  גם את אמא שלה ושל הנפטרת הכרתי וחיבבתי מאוד. היא היתה אחת המרצות האהובות עלי באוניברסיטה. גם היא נפטרה מסרטן (אחר) לפני מספר שנים.
זה מעציב אותי כל כך. מסתבר שא' היתה חולה, בהפוגות, מאז נולד בנה הצעיר. ידעתי משהו במעומעם, אבל לא מעבר לכך. היא לא עשתה לעצמה הנחות. גידלה בעצמה את הילדים ותפקדה כמו כל משפחה. לחשוב שההודעות שכתבה לאחרונה היו בכלל מבית החולים....והבן שלה השתתף בבת מצווה של בתי כשהיא היתה כבר מאושפזת. נלחמה עד הרגע האחרון, מילולית ממש. היתה בהכרה ולא הסכימה לשום חומרי הרגעה. היא רצתה לחיות, אחותה אומרת. נלחמה במחלה כמעט 12 שנה ופשוט רצתה לחיות.
יהי זכרך ברוך, א'.

סופ"ש רגוע

יום שישי רגוע, רק הבן ואני נהיה בבית בסופ"ש.
הצעירה נסעה עם האיש לטיול אבות-בנות, האירוע האחרון (לעת עתה) בשלל אירועי הבת מצווש.
לכיתה חגגנו ביום הבחירות, והיה מאוד מוצלח ומזג אוויר מושלם. אני שמחה שכל כך הצליח ושמחה שאנחנו כבר אחרי, ואפשר לשחרר לחץ.
הגדולה סוגרת שבת בקומונה, אחרי שאתמול היה ערב משפחות של הגרעין שלהם, שהיה מאוד נחמד. שמחה לראות שהיא השתלבה ונהנית מהמסגרת ומהחברה, אחרי הקשיים של תחילת השנה.
אני נתקפתי קדחת נקיונות פסח שלא מאפיינת אותי בד"כ. קירצפתי כל הבוקר את התנור וגם סידרתי את ארון הנעליים וזרקתי מלא נעליים ישנות.
ליל הסדר יהיה אצלנו, מי שהוזמן זו אחות של האיש ומשפחתה (כולל אבא של גיסי עם המטפלת שלו), ואמא שלי. אבל אמא שלי אמרה שלא תגיע, את הסיבות לא הצלחנו להבין. גם הנכדים ניסו לשכנע אותה ולא עזר. כן, קצת נעלבתי שהיא בוחרת להיות בבית במקום עם הילדים והנכדים, וזה לא מסיבות בריאותיות חו"ח. מרגיש שזו מן עשיית דווקא, עקשנות והתחפרות. אבל זה מה יש, זו הבחירה שלה ונקבל אותה.
בינתיים שישי אחרון לפני פסח, אחרי האירועים שהיו ולפני האירוחים שיהיו. הבן אמר שיכין לערב פסטה טריה, איזה כיף. אוהבת ימי שישי רגועים כאלה ומתכננת לעשות הליכות וגם להתבטט כדבעי.
שיהיה סופ"ש נעים!

לפלנד

חזרנו משבוע בלפלנד הפינית, האיש ואני.

הרבה שנים חלפו מאז קראתי את "אלה קרי הילדה מלפלנד" (העותק המקורי מילדותי, שנדפס בספרית פועלים, מונח לידי עכשיו). 

לפלנד הפינית של היום, שמרכזה הוא העיר רובניימי, שונה מאוד מזו שבספר, וגם מהסאמים, שאליהם השתייכה אלה קרי, נשארו מעטים. 

היום רובניימי, שהוחרבה במלחמת העולם השניה ונבנתה אחריה מחדש (בצורת ראש אייל) היא עיר מערבית , ובה אטרקציות תיירותיות רבות שמהן נהננו: אופנועי שלג, מזחלות כלבים, מזחלות איילים, גן החיות הארקטי ברנואה, שמורת קורואומי ובה המפלים הקפואים, יער הציידים, שיט בשוברת הקרח סאמפו כולל טבילה במי קרח, ואפילו הצלחנו לחזות בזוהר הצפוני (בעוצמה נמוכה יחסית אמנם).

מזג האויר היה נהדר - הטמפרטורות היו סביב האפס, ולא ירדו מתחת למינוס חד ספרתי, כך שעם הלבוש המתאים לא חשנו קור בכלל. השלג עדיין קיים  אך לצידו הטבע מתחיל להתעורר, כולל עצים מוריקים, ציפורים מצייצות, ואפילו כלבים, אנשים ומכוניות שמהם נראו מעטים בשיא החורף.

התרשמנו שהעם הפיני הוא עם חרוץ וצנוע, של אנשים שגדלו להתמודד עם תנאי מזג אויר קשים, ועם עבודות פיזיות כמו כריתת עצי לבנה ואורן (הגדלים בכמויות ובקצב גדילה מהיר) ורעיית איילים. 

היה מעניין ומהנה, ובשבילנו זו היתה נסיעה זוגית ראשונה לחו"ל לאחר עשר שנים, בהן נסענו רק עם הילדים, או הורה וילד. 

חולקת אתכם כמה תמונות:

המפלים הקפואים - Kuruomi

יער הציידים - Vaatunki

שוברת הקרח סאמפו

הזוהר הצפוני (בעוצמה 2.6)

וזהו, עכשיו חוזרים לשגרה, אל כל מה שצריך לעשות, ואל האביב המתעורר גם אצלנו.

חברות

במקרה או שלא, הבלוגים שאני קוראת עוסקים לאחרונה בנושא חברות. וזה נושא שאני חושבת עליו ומתחבטת בו כבר תקופה ארוכה. יותר נכון - שנים. יותר נכון - כל החיים.

אף פעם לא היו לי הרבה חברות. חברת נפש, חברה קרובה מאוד- לא יודעת אם היתה לי. היו לי חברות בדרגות קירבה שונות. היתה לי חברה טובה בחטיבה ובתיכון. ובצבא מעגל החברות שלי גדל משמעותית. כמו שכתבו כאן אחרות, הצבא הוא כנראה מסגרת כזו, ושלב כזה בחיים, שנוצרות בו חברויות חזקות. ואם יש רצון ומזל הן נמשכות שנים אחר כך. לי היו ג' ור', שתיהן היו חברות טובות שלי (בנפרד) בצבא, והקשר נמשך שנים אחר כך. כמה שנים? את מספר הטלפון של ג' יש לי עד היום. אני יכולה להתקשר או לכתוב לה בכל רגע, למרות שלא נראה לי שאני שמורה אצלה. תאריכי יום ההולדת שלנו סמוכים - הפרש של 4 ימים, ככה שתמיד היינו חוגגות באמצע בין התאריכים. לא זוכרת בדיוק מתי הקשר התרופף עד שהתנתק. זה קרה פחות או יותר סביב לידת הילדים הגדולים שלי. ג' התחתנה הרבה לפני, עם החבר מהתיכון שהיה החבר הראשון שלה. את החבר הרציני הראשון שלי, הכרתי דרכה- הוא היה שותף לדירה של חברה אחרת שלה. זה לא האיש שעמו התחתנתי, אבל היינו יחד שנתיים וחצי. לחתונה שלי היא לא הגיעה - בדיוק נולד בנה השני. אבל שמרנו עדיין על קשר, עד שהוא התרופף והתפוגג.
לפני ארבע שנים בערך פגשתי אותה במקרה כשאני עם האיש שלי והיא עם בעלה, בסרט "אפס ביחסי אנוש". זו היתה שעת אחר צהריים מוקדמת שנדיר שנלך בה לסרט. במקרה היינו בחופשה, סביב השיפוץ של הבית. מה הסיכוי ששנינו נפגוש דווקא את שניהם ושהם ישבו בדיוק במקומות הסמוכים אלינו? ועוד בסרט שעוסק דווקא בצבא? עובדה. שמחנו על הפגישה, החלפנו טלפונים. אבל לא נמשך שום דבר מעבר. זה כבר לא היה זה.
אל ר' התגעגעתי שנים. היא פשוט נעלמה לי. בחתונה שלי היא עוד היתה, באה די באי רצון עד כמה שזכור לי. אחר כך ניתקה קשר. היא היתה במצב שונה בחיים, וחיה באופן שונה ממני. היא כנראה הרגישה שהקשר לא מתאים לה יותר. אני לעומת זאת המשכתי להתגעגע ולנסות לאתר אותה, זה לא היה קל בעידן הטרום סלולר ובין הדירות השכורות. גם כשכמעט הצלחתי היא חמקה לי, פשוט לא רצתה. רק לאחרונה שחררתי. מודה בפני עצמי בצער שאם אפגוש אותה במקרה  ברחוב נהיה שתי זרות.
לחברויות יש גיל וזמן נכון, כמו לכל דבר. חברויות שנוצרות אחרי שהקמנו משפחה הן שונות. שניות בתור, יותר תלויות בדבר, פחות עומדות בפני עצמן ופחות עמוקות אולי. וגם כאלה אין לי הרבה.
בשבת בבוקר אני צועדת ליד חוף הים, בדרך כלל עם האיש, ואם יש לו התחייבויות קודמות אז עם הבת הצעירה. צעדתי כמה פעמים עם חברה כזו, מהשנים האחרונות. זה היה בסדר. אבל תמיד אעדיף פי כמה וכמה לצעוד עם האיש או עם בתי, ובכלל לבלות בחברתם.
ופתאום באה התובנה של חברה של מניפה, שהיא שילבה בעריכה המאוחרת של הפוסט שלה - יש כאלה שאין להן חברה טובה לצאת איתה למסע הזה. וזה קצת בוקס בבטן, כי אני באמת לא יכולה לדמיין חברה טובה שתצא איתי למסע כזה (ועם זאת אין לי מסג'יסט או מבשלת...). מבינה פתאום שבעבורי לא המסע הוא יציאה מאזור הנוחות, אלא החברות, החברות עצמה.

במסגרת דרישות התפקיד (האותיות הקטנות)

אחד הדברים שאני לא אוהבת זה לנהוג.
עוד פחות מכך, לנהוג למקומות שאני לא רגילה לנהוג אליהם.
ועוד פחות מכך, לנהוג בלילה.
ובתחתית הרשימה - לנהוג לשדה התעופה, בלילה.

אז - הפלא ופלא -  בלילה האחרון (שהוא בעצם הבוקר המוקדם של היום), מצאתי את עצמי חורקת שיניים ועושה בדיוק את זה.

הבן שלי וחבריו מארחים משלחת, במסגרת חילופי נוער.
המשלחת היתה צריכה להגיע בשעות הצהריים הנוחות, ולנסוע באופן מרוכז היישר לבית הספר.
אבל, פשיטת הרגל של חברת גרמניה שיבשה את התכניות, כך שהטיסה החלופית נחתה באישון לילה, ואז משימת האיסוף הוטלה על ההורים, וכל זה כמובן כשהאיש בחו"ל.

הדה - ז'וו התעורר, כי לפני שנתיים מצאתי את עצמי במצב דומה, מסיעה את בכורתי - הפעם בכיוון הפוך -לטיסה שלה במסגרת משלחת שהיא השתתפה בה,  באישון לילה וכשהאיש בחו"ל.

בקיצור, לאור נסיון העבר היה ברור שגם הפעם התענוג המפוקפק ייפול בחלקי, וכך אכן קרה.

אז נשמתי עמוק, יצאתי הכי מאוחר שהיה אפשר (בכל זאת יש לי ילדה לבד בבית. בפעם הקודמת ההינדוס כלל גם שינה אצל חברה, הפעם נשארה בעצמה עם צ' המתוק), נהגתי כל הדרך על 60 קמ"ש, ובסוף הגענו.
את החזור כבר נהגתי על 100, בכל זאת - הדרך הביתה, ומחכה לי שם ילדה, וכלב.

הבוקר הם קמו מאוחר, הכנתי להם סנדוויצ'ים ויצאו לדרכם. צ'ק על הלילה הראשון. עוד מעט אלך להתארגן להמשך האירוח (עד כה המתארח עושה רושם של ילד נחמד).

האיש חוזר הערב. ההסעה הפעם תגיע רק עד הרכבת.

תמונה משדה אחר, אליו לא אני נהגתי

מים, חיים

התקרה שלנו מטפטפת, מה מטפטפת - נוזלת ממש, כבר מיום רביעי. מוקד הטפטוף הוא בעיקר בעיגול מסוים בקוטר מרשים של כמטר וחצי. רק בראשון יבואו עם מכשיר כדי לזהות את מקור הבעיה, שנראה שממש לא משתפרת אלא דווקא להפך. בינתיים האיש הציב מתחת למוקד  הטפטוף בריכה מפלסטיק ששמרנו עוד מזמן שהילדים היו קטנים, והיא מתמלאת בקצב מרשים, יחד עם עוד שני דליים.
בדקנו את שעון המים והוא לא רץ כשאין ברז פתוח. אז אם כך זה לא צינור שהתפוצץ אלא ׳רק׳ נזילה מהגג שירדה קומה למטה? לא יודעים.

היה שבוע ככה ככה, עם הנזילה הזאת, שלשול של הכלב (שכבר חלף), ודאגות בריאות של הבן שעדיין לפנינו (מי אמר צרות בשלשות?!). מצד שני לשם האיזון, הופעה של בתי הנגנית, שהיתה מוצלחת.

היום בבוקר פגשתי במקרה מכרה, אמא של ילדה שהיתה בגן עם הבכורה שלי, שלא פגשתי מאז סיימו את הגן. היא אלמנה עם ארבעה ילדים, שלושה מהם נולדו בנסיבות לא פשוטות ולא שגרתיות (שלא אפרט כדי למנוע זיהוי). חיבבתי אותה כבר אז, אישה עוצמתית, לביאה אמיתית. עצם המפגש איתה הבוקר, וזה שהיא סיפרה לי שיש לה ארבעה ילדים (אני ידעתי רק על שניים)  עורר בי שמחה רבה  על החיים שבנתה, והשראה לגבי עיקר וטפל, מה חשוב בחיים, התמודדות עם קשיים ומימוש חזון. באמת, אישה מעוררת הערכה.

ועכשיו, כשאני עדיין עם התחושות האלה, אני יושבת בשמש הנעימה של שישי, עם קצת רוח, כותבת את הפוסט הזה בטאבלט-הלא-נוח-להקלדה ומתקנת שגיאות הקלדה בכל מילה.
שיהיה סופ"ש נעים!

מחשבות על כללים ומערכות

בעקבות הפוסט הזה ובעקבות מחשבות נוספות שהתעוררו בי לאחרונה - 

אם הייתי צריכה לענות על השאלה: "עד כמה אתה אדם שנכנע לכללים ולתכתיבים של מערכת, שרירותיים ככל שיהיו?" התשובה לגבי היא - כן, ואני הכי בקצה של הסקאלה .

אני בהחלט אדם כזה, שנוטה לא להסתבך עם כללים והגדרות שאחרים קבעו, גם כשזה לא נוח או שרירותי.

אתמול הייתי בקורס, והמדריך אמר בצהריים - תנסו לראות אם אתם יכולים לקבל מהמגישה ארוחה בלי לתת לה את פתק התשלום. זה דבר שאפילו לא היה עולה בדעתי לנסות (וגם לאחר שהציע, לא ניסיתי).

אני חושבת שכדי להתייחס לכללים באופן גמיש יש צורך במידה לא מבוטלת של בטחון עצמי והרגשה שאתה יודע יותר טוב מהמערכת, או "יכול עליה". צריך מידה מסוימת של הרגשה כזו כדי להיות פורץ דרך, כדי לא ללכת תמיד בתלם שהתוו עבורך אחרים.

מצד שני יש לזה מחיר - המחיר הוא להכשל, להתבזות, ואפילו להיות מוקע מאותה מערכת. 

מי שמפחד להפסיד את הבטחון והנוחות שהכללים מייצרים, יכנע להם. אבל, גם לכניעה כזו יש מחיר, כמובן, שהוא אבדן חופש לפעול בדרך שאתה בחרת ושלא הותוותה עבורך, ואפילו - התרגלות להיות לא אמיץ, ולא יצירתי.

אני חושבת על זה גם בהקשר לילדים שלי, שהם די כמוני בענין הזה.

הבת הגדולה שלי מדווחת לאחראית עליה בקומונה על כל יציאה וזה עולה לה בימי חופש (המועטים) ולפעמים בויתור על יציאות לא מאושרות, בזמן שאחרים לא תמיד עושים זאת. מי שלא עושה כך מעריך, אני מניחה, שהוא כבר "יצא מזה" אם זה יתגלה. הרי מה כבר יכול לקרות? גם כך זו התנדבות. ואילו מי שפועל לפי הכללים, מפחד ממחיר של תיוג שלילי בעיני האחראית, כיוון שתיוג חיובי עשוי להועיל בנסיבות מסוימות.

גם הקטנה שלי, עושה תמיד הכל לפי הספר, בלימודים ובכלל, ואפילו אומרת, שהיא "לא אוהבת אנשים לא אחראים". כן, היא חביבת המורה ויש לכך בונוסים. מצד שני היא מעדיפה עמידה בכללים ובמטלות שאחרים קבעו על פני חופש אישי, וזה קצת מטריד אותי.

 

אפשר לומר, שהענין הוא בכלל - מידת הכשרון "לבלף את המערכת", שהרי, כל אדם מכופף את הכללים לפעמים (או לפחות מנסה), הענין הוא שהחננות יותר, כמוני, יעשו את זה תמיד באופן מגושם וגולמני. כשאני יצאתי מוקדם לילדים כשהיו קטנים, הרגשתי כאילו יש לי פנס מהבהב על המצח. וכן, באמת ראו את זה וזה השפיע, בזמן שאצל אחרים לא.

אז אולי הענין הוא בכלל חוסר כשרון לזייף, שהוא חוסר אומץ וחוסר יצירתיות, והוא זה שגורם לפחד לסטות מכללי המערכת. השאלה עד כמה אומץ ויצירתיות בענין זה, וגם בטחון עצמי ביכולת להצליח בכיפוף הכללים, הם ענין שיכול להלמד מהנסיון. ומה המחיר שאתה מוכן לשלם על רכישת נסיון כזה, בהיותך חסר אומץ מלכתחילה...

אין לי ספק שבשורה התחתונה מי שנכנע לכל הכללים והתכתיבים של מערכת הוא זה שדווקא מצליח פחות, מתקדם פחות. אבל אם זה באמת חוסר כשרון - האם ניתן לפתח אותו? ועד כמה זה חשוב? מהרהרת בזה.

 

(לשם הבהרה: אפשר לקחת את הדיון הזה כמובן רחוק יותר, לשאלות של ציות עיוור לפקודה לא מוסרית, ולדוגמאות שכולנו מכירים מההסטוריה. אני לא לוקחת את זה לשם, משאירה את השאלות בגבולות של העדר פגיעה בחיי אדם או בזולת בכלל).