לפני ארבע שנים בערך פגשתי אותה במקרה כשאני עם האיש שלי והיא עם בעלה, בסרט "אפס ביחסי אנוש". זו היתה שעת אחר צהריים מוקדמת שנדיר שנלך בה לסרט. במקרה היינו בחופשה, סביב השיפוץ של הבית. מה הסיכוי ששנינו נפגוש דווקא את שניהם ושהם ישבו בדיוק במקומות הסמוכים אלינו? ועוד בסרט שעוסק דווקא בצבא? עובדה. שמחנו על הפגישה, החלפנו טלפונים. אבל לא נמשך שום דבר מעבר. זה כבר לא היה זה.
אל ר' התגעגעתי שנים. היא פשוט נעלמה לי. בחתונה שלי היא עוד היתה, באה די באי רצון עד כמה שזכור לי. אחר כך ניתקה קשר. היא היתה במצב שונה בחיים, וחיה באופן שונה ממני. היא כנראה הרגישה שהקשר לא מתאים לה יותר. אני לעומת זאת המשכתי להתגעגע ולנסות לאתר אותה, זה לא היה קל בעידן הטרום סלולר ובין הדירות השכורות. גם כשכמעט הצלחתי היא חמקה לי, פשוט לא רצתה. רק לאחרונה שחררתי. מודה בפני עצמי בצער שאם אפגוש אותה במקרה ברחוב נהיה שתי זרות.
לחברויות יש גיל וזמן נכון, כמו לכל דבר. חברויות שנוצרות אחרי שהקמנו משפחה הן שונות. שניות בתור, יותר תלויות בדבר, פחות עומדות בפני עצמן ופחות עמוקות אולי. וגם כאלה אין לי הרבה.
בשבת בבוקר אני צועדת ליד חוף הים, בדרך כלל עם האיש, ואם יש לו התחייבויות קודמות אז עם הבת הצעירה. צעדתי כמה פעמים עם חברה כזו, מהשנים האחרונות. זה היה בסדר. אבל תמיד אעדיף פי כמה וכמה לצעוד עם האיש או עם בתי, ובכלל לבלות בחברתם.
ופתאום באה התובנה של חברה של מניפה, שהיא שילבה בעריכה המאוחרת של הפוסט שלה - יש כאלה שאין להן חברה טובה לצאת איתה למסע הזה. וזה קצת בוקס בבטן, כי אני באמת לא יכולה לדמיין חברה טובה שתצא איתי למסע כזה (ועם זאת אין לי מסג'יסט או מבשלת...). מבינה פתאום שבעבורי לא המסע הוא יציאה מאזור הנוחות, אלא החברות, החברות עצמה.





