יום ראשון, 10 במרץ 2019

חברות

במקרה או שלא, הבלוגים שאני קוראת עוסקים לאחרונה בנושא חברות. וזה נושא שאני חושבת עליו ומתחבטת בו כבר תקופה ארוכה. יותר נכון - שנים. יותר נכון - כל החיים.
אף פעם לא היו לי הרבה חברות. חברת נפש, חברה קרובה מאוד- לא יודעת אם היתה לי. היו לי חברות בדרגות קירבה שונות. היתה לי חברה טובה בחטיבה ובתיכון. ובצבא מעגל החברות שלי גדל משמעותית. כמו שכתבו כאן אחרות, הצבא הוא כנראה מסגרת כזו, ושלב כזה בחיים, שנוצרות בו חברויות חזקות. ואם יש רצון ומזל הן נמשכות שנים אחר כך. לי היו ג' ור', שתיהן היו חברות טובות שלי (בנפרד) בצבא, והקשר נמשך שנים אחר כך. כמה שנים? את מספר הטלפון של ג' יש לי עד היום. אני יכולה להתקשר או לכתוב לה בכל רגע, למרות שלא נראה לי שאני שמורה אצלה. תאריכי יום ההולדת שלנו סמוכים - הפרש של 4 ימים, ככה שתמיד היינו חוגגות באמצע בין התאריכים. לא זוכרת בדיוק מתי הקשר התרופף עד שהתנתק. זה קרה פחות או יותר סביב לידת הילדים הגדולים שלי. ג' התחתנה הרבה לפני, עם החבר מהתיכון שהיה החבר הראשון שלה. את החבר הרציני הראשון שלי, הכרתי דרכה- הוא היה שותף לדירה של חברה אחרת שלה. זה לא האיש שעמו התחתנתי, אבל היינו יחד שנתיים וחצי. לחתונה שלי היא לא הגיעה - בדיוק נולד בנה השני. אבל שמרנו עדיין על קשר, עד שהוא התרופף והתפוגג.
לפני ארבע שנים בערך פגשתי אותה במקרה כשאני עם האיש שלי והיא עם בעלה, בסרט "אפס ביחסי אנוש". זו היתה שעת אחר צהריים מוקדמת שנדיר שנלך בה לסרט. במקרה היינו בחופשה, סביב השיפוץ של הבית. מה הסיכוי ששנינו נפגוש דווקא את שניהם ושהם ישבו בדיוק במקומות הסמוכים אלינו? ועוד בסרט שעוסק דווקא בצבא? עובדה. שמחנו על הפגישה, החלפנו טלפונים. אבל לא נמשך שום דבר מעבר. זה כבר לא היה זה.
אל ר' התגעגעתי שנים. היא פשוט נעלמה לי. בחתונה שלי היא עוד היתה, באה די באי רצון עד כמה שזכור לי. אחר כך ניתקה קשר. היא היתה במצב שונה בחיים, וחיה באופן שונה ממני. היא כנראה הרגישה שהקשר לא מתאים לה יותר. אני לעומת זאת המשכתי להתגעגע ולנסות לאתר אותה, זה לא היה קל בעידן הטרום סלולר ובין הדירות השכורות. גם כשכמעט הצלחתי היא חמקה לי, פשוט לא רצתה. רק לאחרונה שחררתי. מודה בפני עצמי בצער שאם אפגוש אותה במקרה  ברחוב נהיה שתי זרות.
לחברויות יש גיל וזמן נכון, כמו לכל דבר. חברויות שנוצרות אחרי שהקמנו משפחה הן שונות. שניות בתור, יותר תלויות בדבר, פחות עומדות בפני עצמן ופחות עמוקות אולי. וגם כאלה אין לי הרבה.
בשבת בבוקר אני צועדת ליד חוף הים, בדרך כלל עם האיש, ואם יש לו התחייבויות קודמות אז עם הבת הצעירה. צעדתי כמה פעמים עם חברה כזו, מהשנים האחרונות. זה היה בסדר. אבל תמיד אעדיף פי כמה וכמה לצעוד עם האיש או עם בתי, ובכלל לבלות בחברתם.
ופתאום באה התובנה של חברה של מניפה, שהיא שילבה בעריכה המאוחרת של הפוסט שלה - יש כאלה שאין להן חברה טובה לצאת איתה למסע הזה. וזה קצת בוקס בבטן, כי אני באמת לא יכולה לדמיין חברה טובה שתצא איתי למסע כזה (ועם זאת אין לי מסג'יסט או מבשלת...). מבינה פתאום שבעבורי לא המסע הוא יציאה מאזור הנוחות, אלא החברות, החברות עצמה.

יום שלישי, 19 בפברואר 2019

במסגרת דרישות התפקיד (האותיות הקטנות)


אחד הדברים שאני לא אוהבת זה לנהוג.
עוד פחות מכך, לנהוג למקומות שאני לא רגילה לנהוג אליהם.
ועוד פחות מכך, לנהוג בלילה.
ובתחתית הרשימה - לנהוג לשדה התעופה, בלילה.

אז - הפלא ופלא -  בלילה האחרון (שהוא בעצם הבוקר המוקדם של היום), מצאתי את עצמי חורקת שיניים ועושה בדיוק את זה.

הבן שלי וחבריו מארחים משלחת, במסגרת חילופי נוער.
המשלחת היתה צריכה להגיע בשעות הצהריים הנוחות, ולנסוע באופן מרוכז היישר לבית הספר.
אבל, פשיטת הרגל של חברת גרמניה שיבשה את התכניות, כך שהטיסה החלופית נחתה באישון לילה, ואז משימת האיסוף הוטלה על ההורים, וכל זה כמובן כשהאיש בחו"ל.

הדה - ז'וו התעורר, כי לפני שנתיים מצאתי את עצמי במצב דומה, מסיעה את בכורתי - הפעם בכיוון הפוך -לטיסה שלה במסגרת משלחת שהיא השתתפה בה,  באישון לילה וכשהאיש בחו"ל.

בקיצור, לאור נסיון העבר היה ברור שגם הפעם התענוג המפוקפק ייפול בחלקי, וכך אכן קרה.

אז נשמתי עמוק, יצאתי הכי מאוחר שהיה אפשר (בכל זאת יש לי ילדה לבד בבית. בפעם הקודמת ההינדוס כלל גם שינה אצל חברה, הפעם נשארה בעצמה עם צ' המתוק), נהגתי כל הדרך על 60 קמ"ש, ובסוף הגענו.
את החזור כבר נהגתי על 100, בכל זאת - הדרך הביתה, ומחכה לי שם ילדה, וכלב.

הבוקר הם קמו מאוחר, הכנתי להם סנדוויצ'ים ויצאו לדרכם. צ'ק על הלילה הראשון. עוד מעט אלך להתארגן להמשך האירוח (עד כה המתארח עושה רושם של ילד נחמד).

האיש חוזר הערב. ההסעה הפעם תגיע רק עד הרכבת.


תמונה משדה אחר, אליו לא אני נהגתי





יום שישי, 8 בפברואר 2019

מים, חיים

התקרה שלנו מטפטפת, מה מטפטפת - נוזלת ממש, כבר מיום רביעי. מוקד הטפטוף הוא בעיקר בעיגול מסוים בקוטר מרשים של כמטר וחצי. רק בראשון יבואו עם מכשיר כדי לזהות את מקור הבעיה, שנראה שממש לא משתפרת אלא דווקא להפך. בינתיים האיש הציב מתחת למוקד  הטפטוף בריכה מפלסטיק ששמרנו עוד מזמן שהילדים היו קטנים, והיא מתמלאת בקצב מרשים, יחד עם עוד שני דליים.
בדקנו את שעון המים והוא לא רץ כשאין ברז פתוח. אז אם כך זה לא צינור שהתפוצץ אלא ׳רק׳ נזילה מהגג שירדה קומה למטה? לא יודעים.

היה שבוע ככה ככה, עם הנזילה הזאת, שלשול של הכלב (שכבר חלף), ודאגות בריאות של הבן שעדיין לפנינו (מי אמר צרות בשלשות?!). מצד שני לשם האיזון, הופעה של בתי הנגנית, שהיתה מוצלחת.

היום בבוקר פגשתי במקרה מכרה, אמא של ילדה שהיתה בגן עם הבכורה שלי, שלא פגשתי מאז סיימו את הגן. היא אלמנה עם ארבעה ילדים, שלושה מהם נולדו בנסיבות לא פשוטות ולא שגרתיות (שלא אפרט כדי למנוע זיהוי). חיבבתי אותה כבר אז, אישה עוצמתית, לביאה אמיתית. עצם המפגש איתה הבוקר, וזה שהיא סיפרה לי שיש לה ארבעה ילדים (אני ידעתי רק על שניים)  עורר בי שמחה רבה  על החיים שבנתה, והשראה לגבי עיקר וטפל, מה חשוב בחיים, התמודדות עם קשיים ומימוש חזון. באמת, אישה מעוררת הערכה.

ועכשיו, כשאני עדיין עם התחושות האלה, אני יושבת בשמש הנעימה של שישי, עם קצת רוח, כותבת את הפוסט הזה בטאבלט-הלא-נוח-להקלדה ומתקנת שגיאות הקלדה בכל מילה.
שיהיה סופ"ש נעים!

יום רביעי, 23 בינואר 2019

מחשבות על כללים ומערכות

בעקבות הפוסט הזה ובעקבות מחשבות נוספות שהתעוררו בי לאחרונה - 
אם הייתי צריכה לענות על השאלה: "עד כמה אתה אדם שנכנע לכללים ולתכתיבים של מערכת, שרירותיים ככל שיהיו?" התשובה לגבי היא - כן, ואני הכי בקצה של הסקאלה .
אני בהחלט אדם כזה, שנוטה לא להסתבך עם כללים והגדרות שאחרים קבעו, גם כשזה לא נוח או שרירותי.
אתמול הייתי בקורס, והמדריך אמר בצהריים - תנסו לראות אם אתם יכולים לקבל מהמגישה ארוחה בלי לתת לה את פתק התשלום. זה דבר שאפילו לא היה עולה בדעתי לנסות (וגם לאחר שהציע, לא ניסיתי).
אני חושבת שכדי להתייחס לכללים באופן גמיש יש צורך במידה לא מבוטלת של בטחון עצמי והרגשה שאתה יודע יותר טוב מהמערכת, או "יכול עליה". צריך מידה מסוימת של הרגשה כזו כדי להיות פורץ דרך, כדי לא ללכת תמיד בתלם שהתוו עבורך אחרים.
מצד שני יש לזה מחיר - המחיר הוא להכשל, להתבזות, ואפילו להיות מוקע מאותה מערכת. 
מי שמפחד להפסיד את הבטחון והנוחות שהכללים מייצרים, יכנע להם. אבל, גם לכניעה כזו יש מחיר, כמובן, שהוא אבדן חופש לפעול בדרך שאתה בחרת ושלא הותוותה עבורך, ואפילו - התרגלות להיות לא אמיץ, ולא יצירתי.
אני חושבת על זה גם בהקשר לילדים שלי, שהם די כמוני בענין הזה.
הבת הגדולה שלי מדווחת לאחראית עליה בקומונה על כל יציאה וזה עולה לה בימי חופש (המועטים) ולפעמים בויתור על יציאות לא מאושרות, בזמן שאחרים לא תמיד עושים זאת. מי שלא עושה כך מעריך, אני מניחה, שהוא כבר "יצא מזה" אם זה יתגלה. הרי מה כבר יכול לקרות? גם כך זו התנדבות. ואילו מי שפועל לפי הכללים, מפחד ממחיר של תיוג שלילי בעיני האחראית, כיוון שתיוג חיובי עשוי להועיל בנסיבות מסוימות.
גם הקטנה שלי, עושה תמיד הכל לפי הספר, בלימודים ובכלל, ואפילו אומרת, שהיא "לא אוהבת אנשים לא אחראים". כן, היא חביבת המורה ויש לכך בונוסים. מצד שני היא מעדיפה עמידה בכללים ובמטלות שאחרים קבעו על פני חופש אישי, וזה קצת מטריד אותי.
 
אפשר לומר, שהענין הוא בכלל - מידת הכשרון "לבלף את המערכת", שהרי, כל אדם מכופף את הכללים לפעמים (או לפחות מנסה), הענין הוא שהחננות יותר, כמוני, יעשו את זה תמיד באופן מגושם וגולמני. כשאני יצאתי מוקדם לילדים כשהיו קטנים, הרגשתי כאילו יש לי פנס מהבהב על המצח. וכן, באמת ראו את זה וזה השפיע, בזמן שאצל אחרים לא.
אז אולי הענין הוא בכלל חוסר כשרון לזייף, שהוא חוסר אומץ וחוסר יצירתיות, והוא זה שגורם לפחד לסטות מכללי המערכת. השאלה עד כמה אומץ ויצירתיות בענין זה, וגם בטחון עצמי ביכולת להצליח בכיפוף הכללים, הם ענין שיכול להלמד מהנסיון. ומה המחיר שאתה מוכן לשלם על רכישת נסיון כזה, בהיותך חסר אומץ מלכתחילה...

אין לי ספק שבשורה התחתונה מי שנכנע לכל הכללים והתכתיבים של מערכת הוא זה שדווקא מצליח פחות, מתקדם פחות. אבל אם זה באמת חוסר כשרון - האם ניתן לפתח אותו? ועד כמה זה חשוב? מהרהרת בזה.
 
(לשם הבהרה: אפשר לקחת את הדיון הזה כמובן רחוק יותר, לשאלות של ציות עיוור לפקודה לא מוסרית, ולדוגמאות שכולנו מכירים מההסטוריה. אני לא לוקחת את זה לשם, משאירה את השאלות בגבולות של העדר פגיעה בחיי אדם או בזולת בכלל).

יום שלישי, 8 בינואר 2019

פאוזה במירוץ העכברים

היומיום שלי מורכב מהרבה פרטים קטנים. אני מרגישה כאילו יש לי רשימת מטלות שצריך למלא ואחרי כל אחת שמתמלאת באה עוד אחת, וככה עוד ועוד.
לוח השנה מלא בדברים שצריך לעשות, לסדר, לארגן, לקנות. ולפעמים כשזה נעשה וסימנתי "וי" על דברים אני שמחה שזה נעשה או שזה כבר מאחורי, ולעיתים גם על התוצאה.
אבל איכשהו הדברים האלה מטרידים יותר כשהם לא עשויים, לעומת מידת הרווחה כשקיימת כשהם כן עשויים. אני לא דחיינית - זה לא הענין. פשוט, זה הרצון לעשות את הדברים נכון/מתאים/בזמן הנכון/באופן הנכון, שמעיק לפני שהדברים נעשו ולא נראה כל כך חשוב אחרי כן.
עכשיו, יחד עם מזג האוויר האפרפר בחוץ והיום הזה שסתם מתמשך לו, אני חושבת שוב על כל הדברים שצריך לעשות ולעבור. ותוך כדי כתיבה הוספתי ליומן תזכורות לעוד כמה דברים.
רוב הדברים שאני צריכה לעשות/לארגן/לגרום להם לקרות ושמערבים אנשים נוספים די מלחיצים אותי, באופן שלא מקדם שום דבר, כי זה לא  גורם לי לפעול או לעשות יותר ממה שמתוכנן, אלא רק לחששות שאולי יש משהו נוסף או אחר שאני יכולה או צריכה לעשות ופספסתי .
מנסה לצאת מזה לרגע ולהזכיר לעצמי שלא הכל תלוי בי ובטח לא רק בי, דברים יעברו ויקרו כך או אחרת, והאופן שבו יקרו הוא בשליטתי החלקית במרבית המקרים.

ולמרות שהיום נראה אפרפר וסתמי -  הצעירה שלי בת מצווה היום לפי התאריך העברי :)

יום ראשון, 30 בדצמבר 2018

stronger than before

שנת 2018 עברה לי ממש מהר. ובסך הכל, היתה לי שנה טובה.

בגזרת העבודה, אחרי תקופה ארוכה של אי שביעות רצון, דברים מתחילים להשתנות אצלי. באופן אובייקטיבי לא השתנה שום דבר - אני עדיין באותו מקום ובאותו תפקיד. אבל בעבר הרגשתי במלכוד שהיה תוצאה של משבר מלפני מספר שנים, עקב כך שמשהו שציפיתי לו לא קרה, וזה גרם לי להסתכל אחרת על הכל, מעין התפכחות לגבי האופן בו רואים אותי, ולגבי עצמי בכלל.
לקח לי זמן להתאושש מזה, והתחושות השליליות המשיכו ללוות ולהשפיע עוד זמן רב.
לאחרונה אני שמה לב שזה מתחיל לחלוף. די השלמתי עם המקום שאני נמצאת בו, ועם מי שאני במקום הזה. אני פחות לוקחת ללב כל מיני דברים. ממילא אין לי לאן לגדול במקום הנוכחי, וחבל להשקיע אנרגיה בתחושות לא טובות. זה מה שיש ועם זה נמשיך הלאה, וננסה להפיק מזה את המיטב.

בגזרת הבית אני מוצאת את עצמי מוטרדת מכל מיני עניינים, שחלקם יפתרו בזמן הקרוב (אולי לאו דווקא כמו שהייתי רוצה), ולרובם  דרוש עוד זמן.
איכשהו עם הקרובים לנו, טרדות לא נעלמות אף פעם אלא רק מתחלפות בטרדות אחרות.

אבל למעשה, השינוי הכי משמעותי השנה לעומת שנים קודמות הוא פתיחתו וקיומו של הבלוג הזה, בעקבות הסגירה הצפויה של ישראבלוג בסוף השנה שעברה. לולא זה, אני חושבת שעדיין הייתי באותו מצב - קוראת חצי-סמויה שמתלבטת אם לפתוח בלוג משלה. אני לא טובה בהחלטות ושינויים, וזה שנענע 10 פחות או יותר החליט בשבילי ובסוף ישראבלוג בכלל לא נסגר - זה רווח כפול.
ומאז שהבלוג נולד אני לא מבינה איך יכולתי בלעדיו קודם. הוא הפך להיות הפינה הפרטית והמנחמת שלי, המקום לפרוק.
אני מייחסת את השיפור בהרגשה שלי ביחס לעבודה ובכלל, להשפעה של הבלוג. דרך הכתיבה הבנתי כל מיני דברים על עצמי, והחלטתי להשלים איתם, וההשלמה הזאת נותנת שקט, ופרופורציות. 

זה לא שהכל נפלא, אני עדיין מוצאת את עצמי מוטרדת ולחוצה, וימים בהם השמיים אפורים כל הזמן לא מקלים על כך (כמו השבת שהיתה אתמול -בה לא הפסיק לרדת גשם, לא יצאתי מהבית כל היום ועשיתי כל מיני דברים שצריך), אבל הסך הכל השתפר. 

לבת שלי יש חולצה שכתוב עליה stronger than before, והיא לובשת אותה בכל מיני מצבים בהם היא זקוקה להרגשה הזאת.
הבלוג הזה הוא החולצה הזאת בשבילי, אני לובשת אותו כבר שנה, והוא ממשיך להתאים.

מאחלת לעצמי ולכולנו שנה אזרחית טובה, שנה של רוגע פנימי וחוויות טובות, ושנת בלוג פוריה.



יום רביעי, 12 בדצמבר 2018

ניו יורק



שבתי עם בתי הצעירה מחופשת חנוכה בניו יורק. היה נהדר.
בשבילה זו היתה פעם ראשונה, ובשבילי שלישית. נהניתי הפעם לחוות את הדברים דרך העיניים שלה, להתרשם מהעיר שנראתה הפעם חגיגית מתמיד, ולהנות מהטוב שהיא מציעה.

מסתבר שחנוכה במנהטן הוא חג חשוב ביותר. בארץ לרוב ניצבת חנוכיה בכניסה לעיר או לישוב, ואולי ישנן עוד כמה חנוכיות או הדלקות ספורדיות בחסות חב"ד. במנהטן בכל חנות, מלון או מרכז ציבורי כלשהו - ישנה חנוכיה דולקת במספר הנרות הנכון לאותו יום. ובמרחב הציבורי מוצבות חנוכיות רבות וישנן הדלקות חנוכיה פומביות, בהשתתפות המונים רבים. בקצה הדרומי של הסנטרל פארק ניצבת החנוכיה הגבוהה בעולם - ובכל יום מתבצעת הדלקה בנוכחות קהל רב. הסתקרנו לראות איך מדליקים חנוכיה גבוהה כל כך. מסתבר שבאמצעות שני מנופים שונים - מנוף אחד מדליק את הנרות, ומנוף נוסף, בו אדם אחר - מדליק את השמש (שתפקידו לגמרי מתייתר במקרה זה).
בשדרה החמישית הוצבה גם חנוכיה גדולה מקרח, שהודלקה אף היא ברוב עם. 
בכל העיר מסתובבים חרדים צעירים ומחלקים חנוכיות להדלקה עצמית, ובשדה התעופה מוצבות עשרות חנוכיות להדלקה.
לא יכולתי שלא לתהות איך התנהלות דומה היתה נתפסת בארץ. מניחה שהשתלטות כזו על המרחב הציבורי בכל כך הרבה מוקדים היתה מעוררת טענות של הדתה. ודווקא בניו יורק זה נתפס כלגמרי לגיטימי. ומודה שזה היה אפילו נחמד - דווקא משום שזה בחו"ל. פתאום הבנתי  שבחו"ל תחושת השייכות ליהדות עשויה להיות חזקה יותר, גם אם זה מתבטא בסמלים בלבד.
כריסמס וחנוכה

הדלקת החנוכיה הגבוהה בעולם
ניו יורק - או למעשה מנהטן - מעוררת גם תחושה של אפשרויות בלתי מוגבלות. הכל זמין והכל נגיש - אם יש לך מספיק כסף.
אפשר לראות ולבלות ולחוות ובעיקר לקנות - לקנות המון, בכל חנות ובכל כלבו, והכל גדול וראוותני.
התחושה הזו נעימה בהתחלה, אבל אחרי כמה ימים ההרגשה היא כאילו אכלת סוכר בכמויות מופרזות. תחושה של גועל, אפילו רצון להקיא. 
אנחנו לא קנינו הרבה, אבל עצם השהות במרחב קניות ענק ובלתי מסתיים שכזה, כבר מעוררת תחושת אי נוחות.
זו מעין בועה - שבה כולם יפים ועשירים - לא מקום שנוח או נעים להמצא בו לאורך זמן.

חמשת הימים בהם היינו היו בהחלט פרק הזמן הנכון לשהות הזו. כך נשאר לנו טעם של עוד - מהעיר ובעיקר מהבילוי המשותף.

*עריכה מאוחרת - ניו יורק - רגעים לנצור ולשמור (כי הנסיעה הזו נזכרת אצלי כבועה של כיף משותף ומענג) *
- שתינו מסתובבות בסוהו ואוכלות במקרה ב- grey dog המקסים ובדרך חזרה היא אומרת לי - הרבה יותר כיף להיות רק שתינו
- ממתינות המתנה מטורפת לבורגרס אנד לובסטרס שנבחרה כברירת מחדל אחרי שלא מצאנו שום מקום פנוי לא גלוטן, וגם שם אומרים לנו שלושת רבעי שעה ובפועל ממתינות בערך שעה וחצי וכמעט מתעלפות מרעב, אבל כשמתיישבות מקבלות מנות מדהימות (עם צ'יפס ללא גלוטן והמבורגר בחסה) וגם המקום מגניב ושווה ואנחנו פשוט בהיי ואומרות שהיה שווה כל שניה ושזה ההמבורגר הכי טעים שאכלנו
- ולמחרת בשביל לא לחזור על הסאגה לוקחות טייק אווי ממסעדה איטלקית וטורפות בחדר עם כל מיני שאריות מהמקרר
- כשהיא מתקנת את האנגלית שלי (לגבי שוקו, ושרותים)
-ugly sweater
-חוש ההתמצאות שלה שמוכיח את עצמו
-כשהיא משתעממת במומה ובסוף מתפלאת שכבר עברו שעתיים
-ללכת לראות את הדלקת החנוכיה ולהתפלא שההדלקה לא תקנית, ועד אז להעביר את הזמן בחנות אפל
-ארוחת הבוקר
-מטיילות בסנטרל פארק ופתאום מתחילים לרדת כמה פתיתונים של שלג ומבחינתה ירד לנו שלג!
- בראיינט פארק - לא רציתי להחליק על השלג אבל מצאנו את החנות בה קניתי לה את שעון הכלב לפני ארבע שנים
-ג'רזי - תקתקנו ויצאנו מרוצות עם הפסקה לגלידה. במבט לאחור זה נראה שלא קנינו כל כל הרבה (אבל בזכותה קניתי את העליונית בלופט ברגע האחרון)
-המאפיה ללא גלוטן בגרנד סנטרל שהיתה סגורה ובמקרה מצאנו במקום זאת את הקאפקייקס המדהימים
-כריסמס, וחנוכה, ואפס מעלות, וכשיש פתאום ארבע זה מרגיש קיץ.
--היה באמת כיף.


עוד כמה תמונות - 

סנטרל פארק
הנוף מההיי ליין


נוף מנהטן