ימים כאלה

מה המצב? כמו אצל כולם.....
התקופה הזו הופכת את רובנו לדומים, עם אותה שגרת התנהלות. המציאות היומיומית מתרחשת במרחב מצומצם, שכולל תנועה על ציר בית-סופרמרקט לכל היותר. וכמו לכל דבר, גם לזה מתרגלים.
לשמחתי הוגדרתי כעובדת חיונית, ועד שלישי שעבר עוד עבדתי מהמשרד. מאז עד אתמול כבר עברתי לעבוד מהבית, ועכשיו כמה ימי הפוגה כדי לאפשר רוטציה במסגרת שיעור העובדים שהארגון הגדיר.
לעבודה מהבית התרגלתי מהר, זה מעביר את הזמן היטב בלי צורך לוותר על הנוחות. אז עד אתמול הזמן עבר לי מהר ונראה מה יהיה הלאה.
אין ספק שיש גם טוב ביותר זמן מנוחה, ובויתור על השגרה הלחוצה. אין לחץ להספיק שום דבר, לא ממהרים והכל יותר נינוח. הכלב זוכה לתשומת לב וליותר טיולים מהרגיל - כלבים הפכו לכרטיס יציאה החוצה בימים אלה.
אני שמחה בתקופה הזו על מקום העבודה שלי, שמצמצם עבודה אמנם אך בלי חל"ת או פיטורין. מפחיד מאוד לחשוב לאיזה טווח נרגיש את ההשלכות הכלכליות של המשבר הזה, שנוגעות ממש לכל משפחה. אין ספק שתתחיל כאן תקופה אחרת, של הרבה פחות שפע חומרי, ולצערי גם אני כמו רבים לא מאמינה שמשהו מההבטחות הממשלתיות לסיוע אכן ימומש כמו שהובטח.
גם על ההתנהלות הבין-אישית תהיה אולי השפעה - כבר התרגלנו לא להתקרב מדי.
האתגר הוא באמת איך חוזרים לשגרה עם כמה שפחות נזקים, ומקווה שזה יקח כמה שפחות זמן,
ושעוד חודש נהיה כבר בהתאוששות ובחזרה מדורגת לשגרה, בארץ ובעולם.
בינתיים, רק שנהיה בריאים.

סופברואר

29 בפברואר - תאריך מגניב לציון, כשהוא לא יום ההולדת שלך. למעשה אני לא מכירה אף אחד שנולד ביום הזה, וחוגג כל ארבע שנים.
עוד חודש מסתיים לו. אני סוגרת שלושה שבועות בעבודה החדשה, ועד עכשיו זה טוב. בהתחלה הייתי ממש בהיי מהשינוי, וגם בלחץ כמובן. אחר כך ההיי ירד וגם הלחץ במידה מסוימת, אבל בסך הכל אני מרוצה מהמעבר. בייחוד כשבמקום הקודם יש עכשיו שינויים לא סימפטיים שגורמים לי לשמוח עוד יותר  על כך שאני כבר לא שם.
בחמישי בכורתי סיימה את הקורס בצבא, בטקס מרגש שאליו נסענו כולנו, ובראשון תתחיל סוף סוף את השירות הסדיר - קרוב לבית - התרגלות מחודשת לנו ולה.
בשני שוב בחירות, והדבר היחיד הנחמד בכך הוא ששוב יום חופש....
החדשות לאחרונה מזכירות לי באופן מבהיל את הסדרה הבריטית 'השנים' שראיתי לא מזמן (והמלצתי עליה כאן אני חושבת) - סדרה שמתארת מציאות אפוקליפטית שהולכת ומחמירה, והדיווחים החדשותיים עליה ממשיכים להיות קורקטיים. כך גם כאן - טילים בדרום, קורונה בכל העולם, הבורסות בירידות שערים חדות, המצב הפוליטי בכאוס, ועל פני השטח עולם כמנהגו נוהג.
אין לי שום מסקנה, ובכל זאת בסיום השבת, מאחלת שבוע טוב.

שינויים

מה הסיכויים לקבל פתאום, ביום שלישי חורפי ואפרורי, שיחת טלפון מפתיעה?
מי שקורא כאן כבר מכיר את חוסר שביעות הרצון שלי ממקום העבודה שלי, והתסכול מכך שזה תמיד נראה לי דבר שאינו בר שינוי. את העבודה עצמה אני לא יכולה ולא רוצה - בין היתר מסיבות הקשורות לותק - לעזוב, והמקצוע שלי מכתיב תפקיד מסוים, בעיקר במחלקה מסוימת. אני נמצאת הרבה שנים, הרבה מדי, באותו מקום ובאותו תפקיד, וכבר מיציתי, מבחינת התפקיד, המיקום בהיררכיה הארגונית, והאנשים.
והנה, ב-7.1.2020, תאריך שייזכר מעכשיו, בסביבות השעה עשר בבוקר, הבהבה על צג הנייד שלי שיחה, שזיהיתי לפי המספר שהיא ממישהו בארגון. בדרך כלל אני לא עונה לשיחות כאלה, שהן לרוב מאנשים שרוצים לנדנד בנייד במקום להתקשר למשרד. הפעם, שלא כהרגלי, עניתי. מעבר לקו היה בעל תפקיד מפתח כלשהו בארגון, שהציע לי תפקיד שמתפנה. תפקיד שהוא במקצוע שלי, ועם זאת בתחום שונה שלא עסקתי בו עד עכשיו, במחלקה אחרת, ואפילו בעיר אחרת. מי שמפנה את התפקיד היא מישהי מוערכת בארגון, שעוזבת.
אז אחרי שקפצתי לתקרה בלי שרואים, שפשפתי עיניים לראות אם זה אמיתי, שמחתי, נלחצתי, נפגשתי עם הבוס החדש ועם עוד אחד, שוחחתי עם זה שפנה אלי והפעיל לחצים, שמחתי, נלחצתי, נשמתי עמוק ו...החלטתי.
בשבועיים האחרונים התחלתי חפיפה אינטנסיבית, היום היה היום האחרון של מי שעוזבת, וכבר פינתה את החדר בשבילי ו...זהו, זה קורה.
אז בשבוע הבא סגירת פינות במקום הקודם, ואז -התחלה חדשה. יש כמובן חששות, אבל בסך הכל אני מחכה לזה. מניחה שעוד יפול האסימון בהמשך, אבל מרגישה שהייתי יותר מזקוקה לשינוי הזה, ומקווה שהמקום החדש יענה על הציפיות שלי. בינתיים, התרשמתי לטובה מהאנשים במקום החדש.
אז, תחזיקו לי אצבעות ותאחלו לי בהצלחה.
כן, שיחות טלפון מפתיעות מגיעות לפעמים, וזה כל כך משמח.
החודש האחרון היה מפתיע ואינטנסיבי, מרגש ומעורר, ואני כבר מצפה להמשך.

יום אחרון בשנת 2019

2019 מסתיימת היום, ואני סופרת שנתיים לפתיחת הבלוג הזה.
התחלתי כאן בהיסוס בסוף 2017, כשישראבלוג אמור היה להסגר, והנה חלפו שנתיים. האמת שהן חלפו מהר. ישראבלוג נשאר באוויר כמעט כל השנתיים האלה (למעשה גם כיום אני עוד מצליחה להכנס אליו, וחלק קטן מהכותבים מצליחים עדיין לפרסם שם), אבל במקביל התבססנו כאן, ואני מאוד שמחה על כך, למרות שלאחרונה תדירות הכתיבה שלי וגם של אחרים יורדת. עדיין, זה מקום שאני מאוד שמחה בו.

צופה פרסמה פוסט במבט של 20 שנה לאחור, וזה גורם לי לחשוב על כך שרוב החיים המשמעותיים שלי קרו ב- 20 שנה האלה. בדצמבר 1999 התחתנתי, בדצמבר 2000 הפכתי לאמא, ואחר כך שוב, ושוב, וזה הפך להיות הדבר הכי משמעותי.

השנה שמסתיימת היום עברה בסך הכל בסדר, והיא עברה אפילו די מהר. הקטנה חגגה בת מצווה, הבכורה היתה בשנת שירות והתגייסה, בני עבר ניתוח וגם הוא כבר חושב על הגיוס. אני חגגתי יום הולדת עגול (והתקופה שסביבו היתה דווקא כיפית ולא מדכאת בכלל), וגם 20 שנות נישואין. טיילנו קצת בחו"ל, וקצת בארץ. בעבודה היה לי משבר ביולי שקשור גם ליחסי חברות, ועדיין לא התגברתי עליו לגמרי.

בעולם הכאוטי שלנו, זה לא מעט. ואני רוצה לקוות ולאחל ש- 2020 תהיה שקטה, ונעימה, וטובה בסך הכל.

מצרפת שתי תמונות, אחת ממערת אצבע ואחת משמורת נחל המערות  (המסלול הכחול המעגלי) בהם האיש ואני טיילנו החודש, לפני הגשמים האחרונים. שני המסלולים בכרמל, עם המון פריחה ולא ארוכים יחסית (אבל כוללים עליות).

אז, שתהיה שנה טובה.

מערת אצבע

פריחה בשמורת נחל המערות

כבר דצמבר

שוב עבר יותר מחודש מאז שכתבתי, כולל כל חודש נובמבר.

הזמן עובר מהר, ומצד שני אני מרגישה במן תקופת ביניים כזו, מחכה לידיעה לגבי כמה דברים, שלא בהכרח ישמחו אותי גם כשיגיעו. אבל בינתיים, הזמן עובר. וזה די מתחבר לתקופת הביניים שכולנו נמצאים בה עכשיו, עם חוסר הודאות לגבי הבחירות, הממשלה, ובכלל כל הכאוס הפוליטי, שבמבט מבחוץ נראה ממש לא הגיוני, ואיכשהו למרות זאת הכל ממשיך להתנהל מכח האנרציה.  

בכל אופן היום יום הנישואים ה- 20 שלי ושל האיש. זה תאריך עגול ויפה, אבל בפועל מרגיש כמו עוד יום רגיל לגמרי. וכשבבוקר האיש אמר לי "מזל טוב" תוך כדי ההתארגנות הבהולה של הבוקר, עניתי לו והמשכנו כרגיל. כן מתכננים נסיעה קצרה בהמשך, אבל אני מרגישה שהמספר ממש לא משנה כלום במקרה הזה, ולגמרי לטובה.

מה שכן, בעקבות הפוסט של עדה מלפני כמה חודשים על ההינומה שלה, גיליתי שגם לי היתה הינומה, שאין לי מושג מאין הגיעה ולאן נשלחה בתום החתונה. אבל יש תיעוד בוידאו, ומה שמעניין בתיעוד הזה הוא לראות את האנשים שהזדקנו ואת אלה שכבר אינם. מעבר לזה, זה פשוט הזכיר לי כמה אני לא אוהבת חגיגות גדולות, ובטח כאלה שאני במוקד שלהן. 

ולסיום המלצה - על המחזמר "אפס ביחסי אנוש", שהוא גרסה עשויה היטב ומעובדת במקצועיות לסרט המוצלח. מחזות זמר עלולים ליגע, להיות ארכניים וטרחניים עם יותר מדי שירים במקום עלילה. פה נשמר הקצב הנכון, השירים היו במקום ובאורך המתאים, ונשמרו הקלילות וההומור, אבל גם האמירות, שלהן כיוון הסרט. משי קליינשטיין ומגי אזרזר נהדרות, ורון שחר - הבריק עם האמירה "יחי מנדלבליט" (כן זה היה בערב הזה), שהיתה לגמרי במקום ובהקשר הנכון לומר אותה. בקיצור, ממליצה. עכשיו מתחשק לי לראות את הגרסה הישראלית למאמה מיה.

לפני שיגמר החודש

חודש לא כתבתי. חודש של חגים בעיקר, הרבה זמן בבית וחוסר צורך לכתוב. יוצא שאני כותבת כשפחות טוב.
היום קרה לי משהו הזוי עד מלחיץ. הלכתי לסופר הקרוב למקום העבודה שלי כדי לקנות לי שוקולד קטן לעידוד היום. השוקולדים הקטנים נמצאים שם ממש מתחת לקופות, בצורה שצריך להתכופף ליד או בין האנשים בקופה (שעומדים בתור אחד ליד השני ולא אחד אחרי השני כמו בקופות רגילות. די לא ברור הסידור שם, וזה עוד אחרי שיפוץ). בכל מקרה התכופפתי לקחת את השוקולד הנחשק בסמוך למישהי שעמדה שם, שנראתה נורמטיבית על פניו. כשהתרוממתי היא הסתכלה עלי מוזר אז מלמלתי משהו בנוגע לשוקולד, והיא - פשוט נתנה לי בוקס בכתף! די כואב האמת. הסתכלתי עליה לגמרי בהלם, והיא אמרה משהו כמו: "למה בחורה..." לא הבנתי את ההמשך והיה לי ברור שהיא כנראה מסוממת, ואולי ההתכופפות שלי הלחיצה אותה או משהו... כאמור בהיתי בה בהלם ובלי להגיב והיא אמרה משהו כמו "לכי לשם" עם תנועה לכיוון פנים הסופר, ויצאה.
כולם הסתכלו עליה, ולא הגיבו. מזל שזה הסתכם רק בזה ולא באירוע יותר אלים. אבל אני מוטרדת לא רק מהאירוע עצמו אלא גם מזה שרק עובד אחד בא אלי לשאול אם אני בסדר. עובר לי בראש שגם אם היה קורה משהו חמור יותר לא היו מתערבים. לא יודעת אם אני צודקת.
בכל מקרה איבדתי את החשק לשוקולד ודי התערערתי מהמקרה. גם הרגשתי את הכתף איזה שעה אחר כך. ובכלל חשבתי על הקליפות הדקות והבלתי נראות בין שתי ערים שחיות במקביל, ולפעמים נסדקות הקליפות האלה.
בהמשך היום הבנתי שלאיזשהו טיול מהעבודה שרציתי לצאת אליו עם חברה,  אפשרי יהיה לצאת רק בתאריך שפחות נוח לה. וזה בגלל שהיא לא טרחה להתאמץ להרשם בזמן. אז אולי לא אוכל לצאת בכלל, וזה די מבאס אותי.
לפחות חתכתי מוקדם, לחכות לחשמלאי שהיה צריך להגיע הביתה.
מחר ממוגרפיה.
יוחזרו החגים לאלתר.

שנה טובה

שנה חדשה מתחילה מחר, ומלווה כרגיל בהרבה איחולי שנה טובה.

השנה חלק גדול מהאיחולים האלה נשמעים לי ממש מן הפה ולחוץ. אנשים מאחלים שנה של אחדות וקירוב לבבות, וברור לי שזה יקרה רק אם נמעני האיחולים יתקרבו לדעותיו של המאחל. הוא עצמו לא יזוז מעמדותיו אפילו מילימטר, וככה גם כל היתר. לא יודעת אם זה המצב הפוליטי המשוגע של טרום בחירות שלישיות, או התהליך המואץ של אגוצנטריות שעובר על כל החברה המערבית, אבל הפער בין האיחולים לבין המציאות פשוט גדול מדי. מאחלים שנה טובה ובאותה נשימה ממשיכים לריב, בכביש, בתור בסופר ואיפה לא.
האווירה שזכרתי משנים קודמות בתקופה הזו של טרום יום כיפור - אווירה של יותר אדיבות ונדיבות - לא קיימת השנה.
כנראה ששנה טובה כזו שחלק מהאנשים מאחלים תתרחש רק אם יקרה איזה נס, ואולי האיחולים צריכים להיות להתרחשותו של נס כזה, כי נדמה שבלי זה פשוט לא מצליחים.

אז בתוך כל זה אני מנסה להתכנס במעגלים המצומצמים בהם  קיימת אווירה אחרת, ובמסגרתם גם הפינה הזו שלנו, שמורת הטבע הקטנה שיצרנו כאן. שמחה כל יום על האפשרות לכתוב כאן הכל ולקרוא כאן הכל, בלי שיפוטיות ובאמת באווירה של קירוב לבבות.
ולכן, חברותי היקרות (וגם לך, קוץ היקר) אאחל שנה טובה -  כפי שאתם מאחלים לעצמכם ולקרוביכם. שנה טובה בגובה העיניים, ושנעזור לה להיות כזו.