מחר.
איך אפשר לסכם את השנה המשונה הזו?
כשאני קוראת את זה זה נדמה לי כל כך רחוק. לפני שנה חגגתי כמו שצריך, בארץ וגם בחו"ל, והכל המשיך להתנהל כרגיל עד תחילת ינואר, שבו שיחת טלפון מפתיעה הובילה אותי לתפקיד מקצועי חדש. התחלתי את התפקיד החדש קצת אחרי תחילת פברואר, לאחר חפיפה מהירה שהספקתי לעשות, וחודש וקצת אחר כך המציאות השתנתה לגמרי, ועדיין לא חזרה לעצמה.
כן, זו היתה שנה שונה מכל הבחינות. מבחינה אישית אני מברכת יום יום על המעבר לתפקיד הזה, שפשוט עשה לי טוב בכל כך הרבה רמות.
מעבר לזה לא קרה יותר מדי, זו היתה שנה סטטית שכזו, שבה כל יום עובר מהר אבל כל הימים יחד חולפים ממש לאט, עד כדי כך לאט שנדמה כאילו חלף עשור שלם בחצי השנה האחרונה.
את יום ההולדת עצמו למעשה כבר חגגתי בהקדמה של כמה ימים - בסופ"ש האחרון בילינו בירדן ובכנרת, זה היה הנופש המשפחתי השנתי שלנו, שלא התקיים השנה בקיץ, ולא התקיים כמו תמיד בחו"ל או במלון, ואף על פי כן היה מוצלח וכיף מאוד ושמחה שהספקנו לקיים אותו לפני ההגבלות של החגים, כולל לחגוג לי במסעדה. היה באמת כיף, ומספק לגמרי.
ועל רקע הפרופורציות שהסתגלנו אליהן, האיחולים היחידים המשמעותיים שאוכל לאחל לעצמי וליקרים לי הם בריאות, וגם שלוות נפש. בלי סערות מכל סוג שהוא, אבל גם ללא תקיעות ועמידה במקום.
וזו גם שנה חדשה עברית שמתחילה (כי באמת נולדתי בב' בתשרי), ולכן מאחלת לכולכם - שנה טובה. כל כך הרבה גלום באיחול הזה, והלוואי שיתגשם.
ציון דרך לעצמי, זר לא יבין זאת.
*
לפני 11 שנה בערך הייתי עם בתי הצעירה בגינת המשחקים. ישבתי על ספסל ולידי נפגשו שתי נשים, קצת יותר צעירות ממני, אחת עם תינוק שרק נולד בעגלה, והשניה מכרה שלה. הן שוחחו שיחה של מפגש-פתאום, שיחת חולין לא ארוכה, אבל היה משהו באגביות שבה, בטון, באופן שבו התנהלה, שגרם לי לומר לעצמי בהשלמה- לא היתה לי אף פעם שיחה כזאת.
ובמשך שנים השיחה הקלילה והאקראית הזו נחקקה אצלי כאבן בוחן, כהגדרה- שיחה כזאת.
ניהלתי הרבה שיחות, חולין ואחרות, בשנים שחלפו מאז, אבל לפי אבן הבוחן הפנימית אף אחת מהן לא היתה שיחה כזאת.
אבל אתמול בלילה, כשחשבתי על השבוע החולף, היתה לי מן הארת פתאום - כי בתחילת השבוע, בגינת הכלבים, כשפגשתי מכרה שלי אותה הכרתי שם, ישבנו משני צידי שולחן הפיקניק, עטויות מסכות, ושוחחנו, וזאת, בלי כל צל של ספק, היתה שיחה כזאת.
ד׳ היקרה, חוץ מזה שאני נהנית לפגוש אותך, את לא יודעת ולא תדעי, שגרמת לי לחייך לעצמי בפנים בסיפוק השבוע, על ההישג הזה שהגעתי אליו בהשתתפותך אחרי כל כך הרבה שנים - שיחה כזאת.
הרבה זמן לא כתבתי, המציאות החיצונית הופכת הזויה יותר מיום ליום, ככה שהפתרון אולי הוא להשתבלל פנימה, לעולם אחר, לספרים. רק לאחרונה הגעתי לקרוא את הרומנים הנפוליטניים, והפוסט הזה הוא רשמים על הקריאה.
*פוסט עמוס בספוילרים - רק למי שקרא*
סיימתי קריאה, ואולי בליעה- כי זה היה מהיר- של ארבעת הספרים. רק לאחרונה התחשק לי לקרוא אותם, וזה קרה אחרי שצפיתי בשתי העונות של הסדרה. הייתי כל כך מרותקת ונשארתי בלי נשימה בסיום העונה השניה, שהייתי חייבת לדעת מה עלה בגורלה של לילה, אם היא נשארה שם במפעל הבשר הנוראי, ואיך התפתחו החיים שלה ושל אלנה בהמשך. אז לא כמו שקורה בדרך כלל, קראתי את הספר הראשון אחרי שכבר ידעתי מה קורה בו, וזה דווקא היה מהנה למצוא את קוי הדמיון בינו לבין הסדרה ולדמיין את הדמויות כמו שנראו בה.
את השני קראתי ברפרוף כי רציתי כבר להגיע לשלישי, שאותו ממש בלעתי בשלושה ימים. נשארתי מרותקת, כל כך הרבה תובנות צפו ועלו בי, ונהניתי לקרוא על ההתפתחות של אלנה, על היציאה מהחיים האישיים למעגל רחב יותר של עיסוק בתנאי החיים של אנשי השכונה, עמדות פוליטיות, התעוררות נשית ופמינסטית, במקביל להמשך הקשר בינה ובין לילה ועל הרקע שלו. אבל התובנה המרכזית שעולה היא - אפשר להוציא את הילדה מהשכונה, אך לא את השכונה מהילדה. וזו מסקנה גורלית בסדרה כולה- עד כמה האדם הוא תבנית נוף מולדתו. בסדרת הטלויזיה היה רגע כזה, שכנראה דילגתי עליו בספר השני, כשהמורה באוניברסיטה ממליץ לאלנה להיות מורה בתיכון. עם הרקע שלך, הוא אומר, לא תוכלי להשתלב באוניברסיטה. זה משהו שלוקח יותר מדור אחד להתגבר עליו. והבדלי המעמדות שזורים בכל הספרים לכל האורך - החל מהאנשים בשכונה, המשך במשפחת גליאני מן המעמד הגבוה יותר, אך לא כמו זה של משפחת איירוטה המכובדת. המעמדיות הזו שזורה ומכתיבה את אופן החיים, באופן שאלנה יכולה רק להסתופף בצילו של מעמד גבוה יותר אך לא להיות חלק ממנו. זאת על אף ההצלחה הספרותית והמקצועית שהיא זוכה לה בהמשך גם ללא התמיכה של אדלה איירוטה ולמרות נסיונותיה של זו לחבל בכך. אהבתי גם את נקודת המבט של אלנה על הדברים, כמתבוננת, כמי שמרגישה לא נוח בגוף שלה, בעור שלה, בהשוואה ללילה היפה והקלילה - גופנית וחברתית. אבל בסוף הספר השלישי חלה תפנית כשנינו הבלתי מושג הופך למאהב של אלנה, יחסים שנמשכים לאורך שנים ומהווים חלק ניכר של הספר הרביעי. איך קורה פתאום שנינו, שגרם לה לכל כך הרבה תסביכים ואהבה נכזבת, נינו הפזיז והבוגדני, מקיים איתה קשר ארוך כל כל והיא אפילו הרה לו? איך זה שפתאום היא מצליחה לקיים איתו קשר כזה לאורך שנים ובמקביל הופכת למקובלת כל כך ספרותית ואקדמית, כל זאת בלי הרבה חיבוטי נפש? הספר הרביעי, לפחות בתחילתו הוא דיווח לקוני ויובשני משהו על מאורעות, חסר בו הדיבור הפנימי והאינטרוספקטיבי שאפיין את הקודמים. אלנה שמתגלה בו היא אלנה שונה וחסרה את המורכבות והעומק הרגשי שאפיינו אותה. תחילתו של הספר הזה לא מעוררת תחושה אמינה והדמות של אלנה המתגלה בו לא מעוררת אמפתיה. היחסים שלה עם אדלה ועם מרייהרוזה נדמים כיחסים כפויי טובה מצידה, היא מתגלה כאגוצנטרית ביחסיה עם כולם, כולל עם בנותיה, וקשה לרחוש אהדה או הבנה להתנהלותה. גם המחלה והמוות של אמא שלה מתוארים בצורה די מרושלת ומקושקשת, כאילו כדי לסמן וי על התקרבות מחודשת שלהן. בהמשך העניינים משתפרים קצת, והיה לי קל יותר לשוב ולהתחבר לספר. נדמה שכאילו עם פרידתה של אלנה מנינו היא חזרה פתאום לדמותה ולקולה הקודם. ואולי זה נכתב כך במכוון, בשל התקרבותה שוב ללילה. עם זאת כמות הרציחות והמיתות המשונות מוגזמת, ונראה לעיתים שהסופרת נהנית להרוג את הדמויות. אלפונסו, רינו, האחים סולארה ואימם, וכמובן ההיעלמות הבלתי מוסברת של טינה ביתה של לילה. התחושה שמותיר הספר הרביעי היא שכמו בחזיונותיה של לילה, קוי המתאר של הדברים עלולים להתפוגג בכל רגע. תחת הממשות המוצקה לכאורה של הדברים עלול להתגלות כאוס, ריק או סתם שיירים בנאליים, כפי שהספרים של אלנה נדמים לה כלא רלוונטיים, ולא מצליחים להחזיק ולהחיות את המאורעות שדהו, וכפי שלילה מאבדת אט אט את הכוח והעוצמה שיוחסו לה, וסופה שכאילו מתפוגגת גם היא, עד ששתי החברות חוזרות להתגלם בבובות שלהן מפעם.
הספר לא חף מפגמים בעיני ובכל זאת נהניתי לקרוא אותו וגם את יתר הסדרה. דומה שאפשר היה לכתוב עוד ועוד ספרי המשכים על קורותיהם של המעורבים וצאצאיהם, שכבה אחרי שכבה, ממש כמו נפולי שמגלה לילה. בסופו של דבר, למרות ועל אף המסרים, הכוח שבסיפור הוא פשוט בהיותו סיפור מרתק על חיים.
