שיחה כזאת

ציון דרך לעצמי, זר לא יבין זאת.

*
לפני 11 שנה בערך הייתי עם בתי הצעירה בגינת המשחקים. ישבתי על ספסל ולידי נפגשו שתי נשים, קצת יותר צעירות ממני, אחת עם תינוק שרק נולד בעגלה, והשניה מכרה שלה. הן שוחחו שיחה של מפגש-פתאום, שיחת חולין לא ארוכה, אבל היה משהו באגביות שבה, בטון, באופן שבו התנהלה, שגרם לי לומר לעצמי בהשלמה- לא היתה לי אף פעם שיחה כזאת.
ובמשך שנים השיחה הקלילה והאקראית הזו נחקקה אצלי כאבן בוחן, כהגדרה- שיחה כזאת.
ניהלתי הרבה שיחות, חולין ואחרות, בשנים שחלפו מאז, אבל לפי אבן הבוחן הפנימית אף אחת מהן לא היתה שיחה כזאת.
אבל אתמול בלילה, כשחשבתי על השבוע החולף, היתה לי מן הארת פתאום - כי בתחילת השבוע, בגינת הכלבים, כשפגשתי מכרה שלי אותה הכרתי שם, ישבנו משני צידי שולחן הפיקניק, עטויות מסכות, ושוחחנו, וזאת, בלי כל צל של ספק, היתה שיחה כזאת.

ד׳ היקרה, חוץ מזה שאני נהנית לפגוש אותך, את לא יודעת ולא תדעי, שגרמת לי לחייך לעצמי בפנים בסיפוק השבוע,  על ההישג הזה שהגעתי אליו בהשתתפותך אחרי כל כך הרבה שנים - שיחה כזאת.

השבוע שהיה

שבוע קשוח מגיע לסיומו. הוא התחיל בעצם עוד בשבוע שעבר, כשחדר האמבטיה שלנו פורק עד היסוד בגלל נזילה רצינית ותת קרקעית שאנחנו סובלים ממנה כבר שש שנים, מאז שבנינו אותו.

אז סוף סוף באו פועלים ופרקו הכל, ועל הדרך ניטרלו משימוש את חדר השינה שלנו, שצמוד לחדר האמבטיה הזה.

האיש ואני עשינו קמפינג בסלון לכמה לילות, מה שעורר בי געגועים עזים למיטה שלי. ואז, ביום שישי בבוקר, האיש קם בהרגשה לא טובה, חולשה כללית וקצת חום. וזה לא עבר גם בשבת, ולא בראשון. נלחצנו, בטח שנלחצנו, ותוך כדי זה שפינינו לו את החדר הנוסף היחיד שיש בו מקלחת, ככה שסידורי השינה הסתבכו והמזרונים על הרצפה התרבו, התחלתי להכנס לכוננות בידוד ולחשוב על כל מה שנצטרך לבטל או לדחות, ומצד שני על הדחיפות להצטייד במה שאפשר. בראשון האיש עבר בדיקה, ובערב יצאנו הילדים ואני להצטיידות בהולה במה שאפשר - סופרפארם ואוכל, מתוך מחשבה שאם נצטרך כולנו בידוד נזמין בעיקר ירקות ופירות, ביתר נצטייד מראש עד כמה שנוכל. הודעתי גם בעבודה שליתר בטחון עד לקבלת התוצאה אעבוד מהבית.

עוד לילה של שינה טרופה על מזרונים, תוך מחשבות איך נסתדר כשכולנו בבידוד, ובשני בבוקר - פחות מ-24 שעות ממועד הבדיקה - האיש קיבל תשובה- שלילית! וואו, מזמן לא הרגשתי הקלה גדולה כזאת. ממש אבן שנגולה.

 האיש המשיך להרגיש לא טוב אבל כבר הסתובב בבית כמובן,  וסידורי השינה השתנו שוב. המשכתי לעבוד מהבית תוך כדי השגחה על השיפוץ שהתקדם, ובשלישי תכננתי לחזור סוף סוף למשרד. התיישבתי בבוקר ברכב עמוסת חפצים, ו...הרכב לא הניע. חשבתי שהחלפתי מצבר לא מזמן וזו בטח תקלה אחרת, הזמנתי שגריר ונערכנו כבר לנסוע למוסך בשני רכבים. בסוף הסתבר שזה דווקא כן המצבר, אז לא צריך מוסך, החליפו מצבר ויאללה שוב להשגחה על השיפוץ שהתחיל לזלוג לרחבי הבית, האיש עדיין הרגיש לא טוב אבל עם שיפור קל, והשיפוץ המשיך להתקדם, ובערב שוב מזרונים.

ברביעי כמובן שנשארתי כבר בבית, ג'ינגלתי בין השיפוץ לעבודה וכו' וכו', שטיפת רצפה יומית ומזרונים. האיש בינתיים התאושש באופן יחסי אבל עוד לא חזר לעצמו. ואתמול, חמישי - השיפוץ הסתיים סוף סוף. כמה דברים אחרונים וקיפול, ובצהריים סיימו הכל והלכו, ואני התחלתי לנקות ולקרצף. אח"כ קניות וטיול עם הכלב. 

וזהו, הבית חזר לעצמו, ואפשר לגלוש בנחת  לסופ"ש, ולחזור שוב לישון במיטה אמיתית. איזה כיף.

                                       *

הפועלים שעבדו כאן היו פלסטינים, עובדים של הקבלן הישראלי. כשסיימו הם נסעו הביתה, ואיחלתי להם חג שמח. אחד מהם סיפר שבגלל השמירה על הפרדה עקב הקורונה הוא לא ראה את אשתו וארבעת ילדיו כבר 40 יום. המשכתי לחשוב עליהם אחרי שהלכו.

הרומנים הנפוליטניים

הרבה זמן לא כתבתי, המציאות החיצונית הופכת הזויה יותר מיום ליום, ככה שהפתרון אולי הוא להשתבלל פנימה, לעולם אחר, לספרים. רק לאחרונה הגעתי לקרוא את הרומנים הנפוליטניים, והפוסט הזה הוא רשמים על הקריאה.

*פוסט עמוס בספוילרים - רק למי שקרא*

סיימתי קריאה, ואולי בליעה- כי זה היה מהיר- של ארבעת הספרים. רק לאחרונה התחשק לי לקרוא אותם, וזה קרה אחרי שצפיתי בשתי העונות של הסדרה. הייתי כל כך מרותקת ונשארתי בלי נשימה בסיום העונה השניה, שהייתי חייבת לדעת מה עלה בגורלה של לילה, אם היא נשארה שם במפעל הבשר הנוראי, ואיך התפתחו החיים שלה ושל אלנה בהמשך. אז לא כמו שקורה בדרך כלל, קראתי את הספר הראשון אחרי שכבר ידעתי מה קורה בו, וזה דווקא היה מהנה למצוא את קוי הדמיון בינו לבין הסדרה ולדמיין את הדמויות כמו שנראו בה.
את השני קראתי ברפרוף כי רציתי כבר להגיע לשלישי, שאותו ממש בלעתי בשלושה ימים. נשארתי מרותקת, כל כך הרבה תובנות צפו ועלו בי, ונהניתי לקרוא על ההתפתחות של אלנה, על היציאה מהחיים האישיים למעגל רחב יותר של עיסוק בתנאי החיים של  אנשי השכונה, עמדות פוליטיות, התעוררות נשית ופמינסטית, במקביל להמשך הקשר בינה ובין לילה ועל הרקע שלו. אבל התובנה המרכזית שעולה היא - אפשר להוציא את הילדה מהשכונה, אך לא את השכונה מהילדה. וזו מסקנה גורלית בסדרה כולה- עד כמה האדם הוא תבנית נוף מולדתו. בסדרת הטלויזיה היה רגע כזה, שכנראה דילגתי עליו בספר השני, כשהמורה באוניברסיטה ממליץ לאלנה להיות מורה בתיכון. עם הרקע שלך, הוא אומר, לא תוכלי להשתלב באוניברסיטה. זה משהו שלוקח יותר מדור אחד להתגבר עליו. והבדלי המעמדות שזורים בכל הספרים לכל האורך - החל מהאנשים בשכונה, המשך במשפחת גליאני מן המעמד הגבוה יותר, אך לא כמו זה של משפחת איירוטה המכובדת. המעמדיות הזו שזורה ומכתיבה את אופן החיים, באופן שאלנה יכולה רק להסתופף בצילו של מעמד גבוה יותר אך לא להיות חלק ממנו. זאת על אף ההצלחה הספרותית והמקצועית שהיא זוכה לה בהמשך גם ללא התמיכה של אדלה איירוטה ולמרות נסיונותיה של זו לחבל בכך. אהבתי גם את נקודת המבט של אלנה על הדברים, כמתבוננת, כמי שמרגישה לא נוח בגוף שלה, בעור שלה, בהשוואה ללילה היפה והקלילה - גופנית וחברתית. אבל בסוף הספר השלישי חלה תפנית כשנינו הבלתי מושג הופך למאהב של אלנה, יחסים שנמשכים לאורך שנים ומהווים חלק ניכר של  הספר הרביעי. איך קורה  פתאום שנינו, שגרם לה לכל כך הרבה תסביכים ואהבה נכזבת, נינו הפזיז והבוגדני, מקיים איתה קשר ארוך כל כל והיא אפילו הרה לו? איך זה שפתאום היא מצליחה לקיים איתו קשר כזה לאורך שנים ובמקביל הופכת למקובלת כל כך ספרותית ואקדמית, כל זאת  בלי הרבה חיבוטי נפש? הספר הרביעי, לפחות בתחילתו הוא דיווח לקוני ויובשני משהו על מאורעות, חסר בו הדיבור הפנימי והאינטרוספקטיבי שאפיין את הקודמים. אלנה שמתגלה בו היא אלנה שונה וחסרה את המורכבות והעומק הרגשי שאפיינו אותה. תחילתו של הספר הזה לא מעוררת תחושה אמינה והדמות של אלנה המתגלה בו לא מעוררת אמפתיה. היחסים שלה עם אדלה ועם מרייהרוזה נדמים כיחסים כפויי טובה מצידה, היא מתגלה כאגוצנטרית ביחסיה עם כולם, כולל עם בנותיה, וקשה לרחוש אהדה או הבנה להתנהלותה. גם המחלה והמוות של אמא שלה מתוארים בצורה די מרושלת ומקושקשת, כאילו כדי לסמן וי על התקרבות מחודשת שלהן. בהמשך העניינים משתפרים קצת, והיה לי קל יותר לשוב ולהתחבר לספר. נדמה שכאילו עם פרידתה של אלנה מנינו היא חזרה פתאום לדמותה ולקולה הקודם. ואולי זה נכתב כך במכוון, בשל התקרבותה שוב ללילה. עם זאת כמות הרציחות והמיתות המשונות מוגזמת, ונראה לעיתים שהסופרת נהנית להרוג את הדמויות. אלפונסו, רינו, האחים סולארה ואימם, וכמובן ההיעלמות הבלתי מוסברת של טינה ביתה של לילה. התחושה שמותיר הספר הרביעי היא שכמו בחזיונותיה של לילה, קוי המתאר של הדברים עלולים להתפוגג בכל רגע. תחת הממשות המוצקה לכאורה של הדברים עלול להתגלות כאוס, ריק או סתם שיירים בנאליים, כפי שהספרים של אלנה נדמים לה כלא רלוונטיים, ולא מצליחים להחזיק ולהחיות את המאורעות שדהו, וכפי שלילה מאבדת אט אט את הכוח והעוצמה שיוחסו לה, וסופה שכאילו מתפוגגת גם היא, עד ששתי החברות חוזרות להתגלם בבובות שלהן מפעם.
הספר לא חף מפגמים בעיני ובכל זאת נהניתי לקרוא אותו וגם את יתר הסדרה. דומה שאפשר היה לכתוב עוד ועוד ספרי המשכים על קורותיהם של המעורבים וצאצאיהם, שכבה אחרי שכבה, ממש כמו נפולי שמגלה לילה. בסופו של דבר, למרות ועל אף המסרים, הכוח שבסיפור הוא פשוט בהיותו סיפור מרתק על חיים.

כמעט חוזרים

שלשום, כמעט מיד כשבוטלה מגבלת ה-500 מ' חידשתי את ההליכות ליד הים. איך התגעגעתי! בחמישי לא היו עדיין הרבה אנשים, היום זה כבר נראה כמו לפני חודשיים, בתוספת מסכות בעטיה חלקית. כל התקופה האחרונה הים באמת היה חסר לי, למרות שהליכות דווקא הצלחתי לעשות ואפילו לתגבר.
זה זמן של בין לבין, כשמתחילים לחזור לחיים המוכרים, וצריך לחשוב מה בשגרה הקודמת היה חסר בתקופה האחרונה, ומה הוא רק רעש רקע שאפשר לוותר עליו. בסך הכל התקופה האחרונה איפשרה התנהלות נינוחה ולא מלחיצה, התמקדות בצרכים הבסיסיים ויותר מנוחה. זה אורח חיים שמבחינתי מפתה בסך הכל, אבל אני מודעת לזה שחלק מהקסם שלו נובע מהיותו הכרח. בשגרה הרגילה יש מתח תמידי בין הרצון להרפות לבין הרצון לעשות ולצבור חוויות, שרובו נובע מהרצון לא להחמיץ. כך למשל לגבי נסיעות לחו"ל, שתמיד מלחיצות אותי אבל בדיעבד אני שמחה על כל אחת מהן, ולא הייתי רוצה לוותר על הנופים והחוויות למרות המאמץ שנדרש לשם כך. וגם בדברים אחרים, יש איזה מתח בין הצורך להשקיע מאמץ לבין הרצון להשיג את הדברים שהוא כרוך בהם. אז כשאין אפשרויות, כמו בתקופה האחרונה, אין התלבטויות, אין דברים לרצות או להשיג ואין עבור מה להתאמץ, זה קל יותר, אבל אני לא טועה לחשוב שזה תמיד ישאר כך - הרצון והצורך לפעול הוא בהתאם לאפשרויות. אז עד כמה שזה נשמע מפתה להוריד הילוך, אני שואלת את עצמי אם זה יוכל לקרות בזמן אמת. יש גם דברים שהיו לי נעימים בתקופה האחרונה שלא יהיו ישימים אפילו אם ארצה, כמו יקיצה טבעית וזה שהילדים כל הזמן בבית. מבחינות אחרות אורח החיים שלי לא היה שונה בהרבה גם קודם - אני לא קניינית גדולה ולא הולכת הרבה למסעדות, כך שזה למשל לא היה חסר לי ולא יתוגבר גם עכשיו. כן אשמח לשמר את ההליכות היומיות, נראה אם אצליח. ומעניין באיזה קצב הדברים יחזרו למסלול הקודם, כולל התגברות זיהום האוויר ומקורות המים, ומה ישתנה, אם בכלל.

הסדר שלנו

ליל הסדר אתמול היה ממש נעים ונחמד.
הבכורה חזרה בבוקר משמירה של לילה בצבא, ומיד שאלה אם אנחנו מתכוונים להתלבש חגיגי לסדר, וציינה שזה עדיף וכדאי. כולנו חשבנו כך, וכך היה. אז אחרי שכולם עזרו בהכנות, התקלחו והתלבשו בבגדים חגיגיים, הסבנו לסדר. הפעם ממש כולם היו בענין, כולל קריאת ההגדה ע"י כולם בתורות עד לשלב האוכל. הבן שם לב שהקושיות רשומות בהגדה שלו לא לפי הסדר. שאלתי אותו אם זו הפעם הראשונה שהוא שם לב לכך, הרי זו ההגדה הקבועה שלו. ולדבריו, זו הפעם הראשונה שהוא באמת עוקב אחרי הקריאה.
חשבתי עד כמה זה שונה מיתר השנים - תמיד ליל הסדר נבלע איכשהו בעודף הגירויים, ונראה שלילדים הוא לא ממש נוגע. השנה הוא היה מעין שיא בים השממון הרגיל וחסר הגירויים של התקופה, ובכך הזכיר לי את השנים של ילדותנו, מעין חזרה לפשטות, לתקופה שבה על רקע שגרה פשוטה יותר לליל הסדר היה מקום מרכזי יותר בתשומת הלב החילונית.
נהננו מהרבה אוכל טעים, שאת רובו הכין האיש: צלי בקר, אורז, במיה ברוטב עגבניות, קציצות פראסה, תפוחי אדמה, בטטות וברוקולי אפויים, תחתיות ארטישוק ממולאות פטריות וקשיו ברוטב לימון (אלתור של הרגע האחרון שיצא מדהים), סלט חסה שבתי הצעירה הכינה ועוגת תפוחים טעימה שהכינה גם כן. היתה כמובן גם צלחת סדר, כולל חרוסת טעימה שלי.
היה באמת טעים ונעים מאוד, הילדים חיפשו את האפיקומן אך לא היה שום שום סיכוי שימצאו (כי האיש החליט להחביא אותו בתוך הפילטר של המזגן), ובסוף גם שיחקנו במשחקי קופסא. מבחינתי, בנסיבות הקיימות זה היה ליל הסדר הכי טוב והכי מספק שיכול היה להיות. 

דברים להתגעגע אליהם אחרי החזרה לשגרה

- יקיצה טבעית (אם מתעלמים מהכלב. אבל הוא די מתחשב כשאין שעון מעורר).
- כ-ל הילדים כ-ל הזמן בבית (מינוס גיחות לצבא של הגדולה), אז לא צריך לדאוג לאן הלכו, מתי יחזרו, איפה הם עכשיו וכו׳ וכו׳,  ואפשר לישון בשקט.
-ארוחות צהריים משפחתיות, שמבשלים כל יום לאותו יום.
-עבודה מהבית. שזה די נחמד, זה. מן להיות עם ולהרגיש בלי, לפחות חלקית.
-פחות חברתיות מאולצת (סעיף רק למיזנטרופים).
-שקט ברחוב, לא רק בשבת בצהריים
-יותר זמן לקרוא עיתונים, ספרים, לראות סדרות, וסתם להתבטל. ולא מרגישים שאין זמן.

אז תכל׳ס, אם לא חושבים על הסיבה ועל התוצאות (הכלכליות), אפשר ממש להתרגל לזה.

ימים כאלה

מה המצב? כמו אצל כולם.....
התקופה הזו הופכת את רובנו לדומים, עם אותה שגרת התנהלות. המציאות היומיומית מתרחשת במרחב מצומצם, שכולל תנועה על ציר בית-סופרמרקט לכל היותר. וכמו לכל דבר, גם לזה מתרגלים.
לשמחתי הוגדרתי כעובדת חיונית, ועד שלישי שעבר עוד עבדתי מהמשרד. מאז עד אתמול כבר עברתי לעבוד מהבית, ועכשיו כמה ימי הפוגה כדי לאפשר רוטציה במסגרת שיעור העובדים שהארגון הגדיר.
לעבודה מהבית התרגלתי מהר, זה מעביר את הזמן היטב בלי צורך לוותר על הנוחות. אז עד אתמול הזמן עבר לי מהר ונראה מה יהיה הלאה.
אין ספק שיש גם טוב ביותר זמן מנוחה, ובויתור על השגרה הלחוצה. אין לחץ להספיק שום דבר, לא ממהרים והכל יותר נינוח. הכלב זוכה לתשומת לב וליותר טיולים מהרגיל - כלבים הפכו לכרטיס יציאה החוצה בימים אלה.
אני שמחה בתקופה הזו על מקום העבודה שלי, שמצמצם עבודה אמנם אך בלי חל"ת או פיטורין. מפחיד מאוד לחשוב לאיזה טווח נרגיש את ההשלכות הכלכליות של המשבר הזה, שנוגעות ממש לכל משפחה. אין ספק שתתחיל כאן תקופה אחרת, של הרבה פחות שפע חומרי, ולצערי גם אני כמו רבים לא מאמינה שמשהו מההבטחות הממשלתיות לסיוע אכן ימומש כמו שהובטח.
גם על ההתנהלות הבין-אישית תהיה אולי השפעה - כבר התרגלנו לא להתקרב מדי.
האתגר הוא באמת איך חוזרים לשגרה עם כמה שפחות נזקים, ומקווה שזה יקח כמה שפחות זמן,
ושעוד חודש נהיה כבר בהתאוששות ובחזרה מדורגת לשגרה, בארץ ובעולם.
בינתיים, רק שנהיה בריאים.