55

 נראה כאילו עברה הרבה יותר משנה, עידן שלם מאז השנה שעברה. 

הכל השתנה והפך לתפל, אי אפשר יותר לשמוח או להתרגש, ונראה חסר טעם לחגוג. 

מעבר לקטסטרופה הלאומית, גם מבחינה אישית היתה שנה קשה. בינואר אמא שלי אושפזה, ואחרי חמישה שבועות, באמצע פברואר נפטרה. זה לא היה צפוי מבחינתנו כי היא היתה עצמאית למרות הגיל, אבל הסתבר שהיו דברים שלא ידענו. אחותי ואני היינו לידה כל יום אז מבחינה זו, זאת היתה סגירת מעגל. אבל להתייתם משני הורים זה שינוי שצריך לעכל, ואח"כ פינוי הבית, 60 שנה של חפצים שרק נצברו.....

ביולי מקום העבודה שלי, שבו אני נמצאת כמעט כל יום הרבה שעות עבר לעיר מרוחקת והתנאים הפיזיים שלי הורעו מאוד. אני בשלב שהמיקום, החדר וכו' הם חלק גדול מהשיקולים בעד להשאר בעבודה הזאת, וההבנה שצריך לחשוב מה הלאה מחלחלת. 

בקיצור, זו שנה שבה מושג הבית, הלאומי והאישי, התערער מאוד, והקרקע נשמטה מתחת לרגליים בכמה מובנים. 

ויחד עם זאת, זה מחדד ששום דבר לא מובן מאליו, וצריך להודות על כל יום, על הבריאות, המשפחה, הפרנסה וקורת הגג. 

את יום הולדתי ביליתי היום בחיק המשפחה הגרעינית, ללא הבן שטס לחו"ל אחרי סיום המילואים והוא שם כבר חמישה וחצי חודשים. 

הוא התקשר וברך מרחוק, ויתר האהובים שלי היו איתי, ברגעים של קירבה ואכפתיות. מודה על זה ומאחלת  שהמלחמה תסתיים, החטופים יחזרו ונחזור לאיזושהי נורמליות, אמן.

גזר חוגר

שנתיים ושמונה חודשים חיכיתי לומר את צירוף המילים הזה!

זו היתה ציפיה מורטת עצבים לעיתים, ואיזה כיף שהיא סוף סוף הסתיימה השבוע, ובמקומה הגיעו שמחה והקלה.

אז כן, סוף סוף זה הגיע - הבחור השתחרר משירות קרבי, שהתפרש בתורות על פני כל האזורים בארץ. אין ספק שאת הארץ הוא מכיר היטב עכשיו, וזה בא יחד עם קפיצת בגרות ענקית שקרתה בתקופה הזאת. ממש מטמורפוזה מילד לגברבר צעיר, וזה דבר שבטוח לא היה קורה בעוצמה הזאת לולא השירות הזה. 

כידוע התקופה היתה, ועדיין, מתוחה מאוד. ספרתי חמישה מבצעים שהיו בשנתיים ושמונה האלה, לא בטוחה שזה הכל: שומר חומות, שובר גלים, עלות השחר, מגן וחץ, בית וגן. בשומר חומות הסוללה שלו נטלה חלק פעיל מאוד, וגם בשובר גלים. ובעצם בכל. כל כמה חודשים יש מבצע, כבר התרגלנו לזה, זה סבב אחד ארוך ואינסופי. ועל התקופה המטורללת האחרונה קשה לי בכלל להתחיל לחשוב. מצד אחד ההכרח להמשיך ולעשות, לשרת ולהגן, מצד שני הכאוס והנזק העצום שנגרם עקב מהלכי הממשלה, והכרסום בלכידות ובאחדות, ההרגשה שעוד מעט רבים ישברו את השורות ומה יהיה על הכשירות, ומה יהיה על החיילים הסדירים, ועל המילואימניקים שהם לא מתנדבים, ועל כולנו. 

אני מסתכלת מהצד על כמה משפחות שילדיהן התגייסו השבוע. לא הייתי רוצה בשום אופן להתחלף איתן, לגייס ילד, בטח לקרבי,  במצב הנוראי כרגע. 

אז אני שמחה שהוא השתחרר, ועם זאת גם כועסת, כועסת על זה שחיילים צעירים צריכים לעמוד במצבים בלתי אפשריים, בזמן שהחובה שהם נשלחים בשמה כבר לא ברורה יותר. 

ואני מקווה שחלום הבלהות הזה יתפוגג בהדרגה, שנתחזק ונחזור לאמיתות שהיו ברורות, ושכל החיילים הצעירים שמתגייסים עכשיו ישארו בריאים ושלמים בגוף ובנפש. אמן.

ולמשוחרר הטרי שלי מאחלת לעוף על החיים, זה הזמן  להנות (כבר הספיק לא מעט בחפש"ש והשבוע), וגם לעשות ולבנות. מקווה מאוד שהעולם שלנו, על כל ההיבטים שבו, יאפשר את זה.

באיחור לא אופנתי

ידעתי, ידעתי שאסור לשאול באדישות: "עוד יש קורונה?’

כי אחרי שנתיים בהן הקפדתי באדיקות להיות בכל מקום עם מסכה, גם כשכל היתר לא, ובכלל נמנעתי מלהתקרב לאנשים (טוב, זה בכלל אופי), ואחרי שסמכתי על זה שאני  ברגיל שלילית וגם הוירוסים יודעים את זה ושומרים מרחק, ואחרי שחגיגות הפוסט קורונה כבר כאן וממש לא מתאים לחלות עכשיו - מסתבר שאני חיובית. וגם זה רק כי התעקשתי לעשות pcr, כי האנטיגן יצא שלילי - אבל לא רציתי לקחת סיכון,  כי באמת לא אופיינית לי ההרגשה הזו. אז יש קצת חום, כאב גרון קל ושיעול - באמת לא משהו שקשה להתמודד איתו, אבל מה שמטריד אותי אלה לא התסמינים אלא הדאגה ליתר בני המשפחה, שממש ממש לא מתאים שיהיו חולים עכשיו. לדעתי אין מצב שהאיש לא נדבק, חזרנו אתמול מנופש - ועוד באילת - שזה אומר חמש שעות ברכב סגור כל כיוון.

לא יודעת, אחרי שנתיים של קורונה כנראה שהייתי צריכה לקבל את זה יותר בשוויון נפש אבל אני ממש מתבאסת - מעצם זה שאני חולה, מהבידוד, ומהטיימינג. 

אז פורקת כאן, ויכול להיות שעוד אוסיף בהמשך. בכל מקרה יש לי לפחות ארבעה ימים לטפס על הקירות. 

(הפוסט הזה נכתב פעם שניה מהזכרון אחרי שאת הראשון מחקתי בטעות במקום לפרסם. תסמינים ראשונים של לונג קוביד?)

*** עכשיו הבנתי ש- n_lee מאושפזת,ואמורה להיות מורדמת ומונשמת... מישהו יודע מה איתה?

לאחר שנשרו העלים

יותר משנה לא כתבתי כאן, והזמן עבר איכשהו מהר ולאט ביחד, "דומים ודומים הימים", וכל פעם גל נוסף שקצת סוגר וקצת מערער. בעבודה אנחנו בקפסולות עד סוף השבוע הבא, זה אומר חלק מהזמן במשרד וחלק מהבית, וזה נחמד כשלעצמו אבל גם גורם לאיזשהו קפאון ודריכה במקום ופחות לצאת מהבית ולפגוש אנשים ולזוז. 

במצב הזה אני מתחילה כבר להרהר בחיים שאחרי הפרישה, ואיך הם ייראו, כי עקרונית זה יכול לקרות עוד שלוש שנים או משהו כזה אם ארצה, ונהיה לי ברור שצריך לתכנן היטב מה לעשות ואיך למלא את הזמן, וזה מצריך לזקק מה אני בעצם רוצה - שאלה שאין לי ממש תשובה עליה, וצריך שתהיה, כי אחרת הימים הופכים למן מסטיק אחיד ומתארך וקשה להתחיל ליזום ולפעול. 

אני נזכרת בימים חסרי הנשימה של עבודה תובענית וישר ממנה ריצה לילדים על ענייניהם, תמיד השמיכה היתה קצרה מדי, זוכרת איך הסתכלתי בפליאה ובקנאה על  אמא שהיה לה זמן לשחות במשך היום, וזה נראה לי בדיוני. עכשיו הילדים גדולים ויש לי פנאי למה שארצה, אבל פחות חשק ופחות יוזמה, הכל נראה קצת תפל ובלי אנרגיות של עשיה, וזו התחושה מסביב בכלל. 

אני מקווה שמהתחושות האלה יצמח איזשהו שינוי, ובינתיים יודעת עד כמה לא מובן מאליו מה שכבר יש.

בלוגולדת 3 ומחשבות

 מחר ימלאו 3 שנים לתחילת הכתיבה שלי כאן. 

נראה עכשיו מוזר להזכר בתקופה הזו, שסביב סגירת ישראבלוג. היה אז עיסוק קדחתני בגיבויים ובפתיחת בלוגים חלופיים ואני, שהייתי קוראת סמויה הרבה שנים קפצתי למים ופתחתי גם כן בלוג.

מעבר לזה שנהניתי תמיד, ועדיין, לקרוא בבלוגים של אחרים, רציתי שיהיה גם לי מקום לכתוב בו, לפרוק לפעמים, או סתם לכתוב ולדעת שיש מי שקורא ומי שמגיב. בעיקר משום שבמקום העבודה שלי הרגשתי שקופה במשך הרבה שנים, והחוויה היתה שפשוט אין לי עם מי לדבר שם.

מאז עברו שלוש שנים, המון דברים השתנו. ביניהם שישראבלוג קם שוב לתחיה אבל באופן ממש מקרטע, ורוב מי שעבר לפלטפורמה אחרת נשאר בה, וגם זה שאני עברתי בשנה האחרונה למקום עבודה אחר - עדיין באותו ארגון אבל במסגרת אחרת.

באמצע היו גם אירועים אחרים, ובעיקר בשנה האחרונה, שגרמה אצל רוב האנשים לשינוי הרגלים, פחות מפגשים ואירועים ויותר התכנסות פנימה. 

אפשר היה אולי לחשוב שזה יגרום לבלוגיה לשגשג, אבל ממה שאני רואה קרה ההפך, והרבה מהכותבים צמצמו משמעותית את הכתיבה, חלקם גם הפסיקו לגמרי.

אולי זה באמת נובע מתהליך של התכנסות, או מחוסר רצון או חוסר נוחות לשתף. לגבי, שמתי לב שאני לא מפרטת יותר מדי בנושאים אישיים - מחוסר רצון להחשף ולחשוף את הקרובים לי. וזה גם ענין של אופי, של הימנעות מלהיות במרכז הבמה, גם כשזה נוגע לבלוג (בכלל מעניין עד כמה יש קורלציה בין הדמות שנבנית מהבלוג לבין הדמות בחיים האמיתיים, ונראה לי שיש ויש, אם כי אני לא מכירה את הכותבים אישית), כך שלא הצטרפתי לפרפרים למשל, וזה גם מה שמנע ממני בעבר לפתוח בלוג בישראבלוג.

בכל מקרה, לאחרונה אני מרגישה גם כן פחות צורך לכתוב והתדירות ירדה בהתאם.  כשאני חושבת על ההמשך לא ברור לי איך הוא יהיה. אני לא רוצה לצאת בהצהרות, כי המקום הזה חשוב ומשמעותי לי. אבל הכיוון הוא כנראה בהמשך ישיר למה שעד עכשיו.

הבלוגיה הפכה לחלק ממני, אבל כנראה שיותר כקוראת מאשר ככותבת.

בכל מקרה מאחלת לכולנו שנה אזרחית טובה, עם הרבה אירועים משמחים.

אפיק של נחל

חודש מטלטל מאוד עבר עלי, מלא בחששות שלא נותנים לישון בלילה ומעיקים מאוד במשך היום. בסוף החודש הזה הסתבר לשמחתי הרבה שהמאמצים לשינוי המצב שגרם לחששות נשאו פרי, ואפשר לנשום לרווחה. זה לא שהחששות התפוגגו לגמרי, הם עתידים ללוות אותי בשנתיים וחצי הקרובות, אבל ברמה פחותה אני מקווה. 

אני מרגישה כאילו הצלחנו להסיט אפיק של נחל, ולאפשר לו לזרום בנתיב מתאים יותר. 

ואם כבר נחל - נחל עמוד עליון בחמישי האחרון היה נאה ונעים לטיול, כולל פריחת כרכומים, רקפות ונרקיסים, ובוסתנים מלאים עצי תאנה, רימון, זית וער אציל.

מקווה שתמיד נהנה מנחלים שזורמים להם ברוגע לצידי בוסתנים פורחים.

כל מיני

סוכות עומד להסתיים. חג הסוכות הכי מוזר בשנים האחרונות, מרגיש כמו בליל אחד שהחל כבר בראש השנה. לא זכור לי עוד חג סוכות כזה שבו לא עשינו כלום, פשוטו כמשמעו. אני קוראת ושומעת על מפרי סגר שמארחים ונוסעים, לא נוטרת להם כי אפשר לשמור על ההנחיות גם בארוח מצומצם וגם בחוף הים, אבל אנחנו לא עשינו זאת. ה"הפרה" היחידה היתה שביקרתי את אמא שלי, מה ששימח אותה מאוד. חוץ מזה אני מבינה עכשיו שלא יצאתי בכלל מהעיר כבר מראש השנה, ואפילו לא הזזתי את הרכב. יוצאת מהבית לסופר, לסופרפארם, להליכות ולגינת הכלבים, וזהו. השבוע אני גם בחופשה מהעבודה אז זה בכלל מרגיש כמו יציאה לפנסיה. השגרה בסך הכל עוברת טוב, אבל מה שחסר לי בעיקר זו איזו נסיעה לחופשה, לטיול, לשמורת טבע. אפילו חד יומי.

בהמשך לפוסט התקלות של פועה, גם לנו היו כמה לאחרונה. הטלויזיה שלנו שבקה חיים בגיל שבעה חודשים בלבד, בעיתוי הלא מוצלח של שבת לפני יום כיפור. כמובן שלטכנאי לקח כמה ימים טובים להגיע, וכשכבר הגיע בישר לנו שזו תקלה שלא יוכל לטפל בה בעצמו, אז צריך להגיע טכנאי אחר, כמובן במרחק של עוד זמן, ולטפל בזה, או לחילופין - אנחנו יכולים לשלם 700 ש"ח ויחליפו לנו את הטלויזיה התקולה לדגם חדש יותר. האיש נטה להסכים אבל אני לא הסכמתי ואמרתי שאני רוצה לקבל את התיקון שמגיע לנו חינם מתוקף האחריות. אז נחשו מה? תוך כמה שעות התקשרו אלינו ואמרו שיחליפו לנו את הטלויזיה לחדשה - בחינם. כן, בדיוק כך. הענין לדעתי פשוט: התיקון הוא מסובך ולא משתלם מבחינתם. אז הם מנסים את שיטת מצליח, של למכור דגם חדש למרות האחריות. ורק אם מסרבים אין להם ברירה ומחליפים חינם. מרתיח אבל לא מפתיע. הטלויזיה החדשה אמורה להגיע בראשון הקרוב, אחרי יותר משבועיים, אבל מי סופר. רק נראה שבאמת יביאו ויחליפו.

חוץ מזה הזמנו סוף סוף גנן אחרי הרבה זמן שלא, והוא ישר ראה, מה שגם אני ראיתי והתעלמתי -שהעלים של האשכולית מתחילים להתקפל, וזה סימן שלא מגיעים אליה מספיק מים. אז מסתבר שהטפטפות בחלק הזה של הגינה לא פעלו כבר כמה שבועות, ומסתבר גם שבגינה יש צינור תת קרקעי שמחבר בין שני חלקים, והצינור הזה נוטה להתבלות ולהתבקע, ולהסתם בשורשים, שפשוט לא מאפשרים למים לזרום לטפטפות. אז היה צריך להוציא אותו ולהחליף. ובנוסף היתה לנו נבלה בגינה, החל מסביבות יום כיפור, מה שהצטרף לחוויה של האין טלויזיה, כלומר - אם אי אפשר לראות טלויזיה אז גם אי אפשר לשבת בחצר בגלל הסרחון. לקח לנו כמה ימים טובים עד שהגנן עלה על זה ומצא נבלה של קיפוד במרזב, ממש התבאסנו כי הוא היה קיפוד חמוד שחיבבנו.

לכל זה התווסף גם וירוס בטן אימתני שתקף את בתי הצעירה, וגם אני והבן נדבקנו, אבל אצלה זה לקח המון זמן והיה הכי קשה.

טפו טפו זה מאחורינו.

בכל אופן אם יש משהו שהצלחתי לעשות בסגר הזה זה לקרוא ספרים, ויש לי כמה המלצות -

"שרוכים" של דומניקו סטרנונה - כתוב בסגנון דומה לספרים של אלנה פרנטה, מזכיר ביחוד את "ימי הנטישה" שלה, וקראתי שיש הסבורים שהוא ואשתו הם בעצם הדמויות מאחורי אלנה פרנטה. בכל מקרה מי שאוהב את הסגנון יהנה. יש לי גם שני ספרים נוספים שלו - "תעלול" ו"ויה ג’מיטו" שאני מתכוונת לקרוא.

"דברי מתיקה" של איאן מקיואן - הספר הראשון שלו שקראתי, התחלתי בלי ציפיות אבל נתפסתי ואהבתי, יש לו סגנון מיוחד עם איזשהו פיתול בסוף. יש לי גם את "קליפת אגוז" שלו שמתכוונת לקרוא.

”לא אזוז מכאן" של מרקו בלצאנו - כתוב היטב ומרתק גם מבחינה הסטורית, סיפור על חבל ארץ שלא הכרתי בתקופה שהיתה נוראית עבור כולם, ומעניין לקרוא עליה מפרספקטיבה שונה מזו שהתרגלנו. מומלץ.

חוץ מזה יש לי עוד כמה ספרים שאני עומדת להתחיל. מגיע שאפו ענק לספריה העירונית שלנו, שבתקופת הסגר עושה משלוחים של ספרים לבתים. עליתי על זה במקרה והזמנתי באתר שלהם כמה ספרים בלי ציפיות מיוחדות - וכבר למחרת בבוקר באו והביאו לי אותם עד הבית! זה כל כך משמח וראוי להערכה, וגם הודיתי להם על כך, באמת לא מובן מאליו.

ולסיום המלצה על סדרה: "בורגן" (הממשלה). סדרה דנית מעולה בנטפליקס, יש שלוש עונות ואני באמצע השניה וממש לא בא לי שתגמר, פשוט נהנית ממנה. כל כך מרענן בימים טרופים אלה לראות פוליטיקה אחרת, שבהשוואה לזו שלנו, גם התככים בה נראים יותר הגונים ויותר תמימים. אם הבנתי נכון מתוכננת עונה רביעית, מחכה לזה.

זהו, מסיימת את אחד הפוסטים הארוכים. חג שמחת תורה שמח? שיהיה.

51

מחר.

 איך אפשר לסכם את השנה המשונה הזו?

כשאני קוראת את זה זה נדמה לי כל כך רחוק. לפני שנה חגגתי כמו שצריך, בארץ וגם בחו"ל, והכל המשיך להתנהל כרגיל עד תחילת ינואר, שבו שיחת טלפון מפתיעה הובילה אותי לתפקיד מקצועי חדש. התחלתי את התפקיד החדש קצת אחרי תחילת פברואר, לאחר חפיפה מהירה שהספקתי לעשות, וחודש וקצת אחר כך המציאות השתנתה לגמרי, ועדיין לא חזרה לעצמה.

כן, זו היתה שנה שונה מכל הבחינות. מבחינה אישית אני מברכת יום יום על המעבר לתפקיד הזה, שפשוט עשה לי טוב בכל כך הרבה רמות. 

מעבר לזה לא קרה יותר מדי,  זו היתה שנה סטטית שכזו, שבה כל יום עובר מהר אבל כל הימים יחד חולפים ממש לאט, עד כדי כך לאט שנדמה כאילו חלף עשור שלם בחצי השנה האחרונה.

את יום ההולדת עצמו למעשה כבר חגגתי בהקדמה של כמה ימים - בסופ"ש האחרון בילינו בירדן ובכנרת, זה היה הנופש המשפחתי השנתי שלנו, שלא התקיים השנה בקיץ, ולא התקיים כמו תמיד בחו"ל או במלון, ואף על פי כן היה מוצלח וכיף מאוד ושמחה שהספקנו לקיים אותו לפני ההגבלות של החגים, כולל לחגוג לי במסעדה. היה באמת כיף, ומספק לגמרי.

ועל רקע הפרופורציות שהסתגלנו אליהן, האיחולים היחידים המשמעותיים שאוכל לאחל לעצמי וליקרים לי הם בריאות, וגם שלוות נפש. בלי סערות מכל סוג שהוא, אבל גם ללא תקיעות ועמידה במקום. 

וזו גם שנה חדשה עברית שמתחילה (כי באמת נולדתי בב' בתשרי), ולכן מאחלת לכולכם - שנה טובה. כל כך הרבה גלום באיחול הזה, והלוואי שיתגשם.

 

שיחה כזאת

ציון דרך לעצמי, זר לא יבין זאת.

*
לפני 11 שנה בערך הייתי עם בתי הצעירה בגינת המשחקים. ישבתי על ספסל ולידי נפגשו שתי נשים, קצת יותר צעירות ממני, אחת עם תינוק שרק נולד בעגלה, והשניה מכרה שלה. הן שוחחו שיחה של מפגש-פתאום, שיחת חולין לא ארוכה, אבל היה משהו באגביות שבה, בטון, באופן שבו התנהלה, שגרם לי לומר לעצמי בהשלמה- לא היתה לי אף פעם שיחה כזאת.
ובמשך שנים השיחה הקלילה והאקראית הזו נחקקה אצלי כאבן בוחן, כהגדרה- שיחה כזאת.
ניהלתי הרבה שיחות, חולין ואחרות, בשנים שחלפו מאז, אבל לפי אבן הבוחן הפנימית אף אחת מהן לא היתה שיחה כזאת.
אבל אתמול בלילה, כשחשבתי על השבוע החולף, היתה לי מן הארת פתאום - כי בתחילת השבוע, בגינת הכלבים, כשפגשתי מכרה שלי אותה הכרתי שם, ישבנו משני צידי שולחן הפיקניק, עטויות מסכות, ושוחחנו, וזאת, בלי כל צל של ספק, היתה שיחה כזאת.

ד׳ היקרה, חוץ מזה שאני נהנית לפגוש אותך, את לא יודעת ולא תדעי, שגרמת לי לחייך לעצמי בפנים בסיפוק השבוע,  על ההישג הזה שהגעתי אליו בהשתתפותך אחרי כל כך הרבה שנים - שיחה כזאת.

השבוע שהיה

שבוע קשוח מגיע לסיומו. הוא התחיל בעצם עוד בשבוע שעבר, כשחדר האמבטיה שלנו פורק עד היסוד בגלל נזילה רצינית ותת קרקעית שאנחנו סובלים ממנה כבר שש שנים, מאז שבנינו אותו.

אז סוף סוף באו פועלים ופרקו הכל, ועל הדרך ניטרלו משימוש את חדר השינה שלנו, שצמוד לחדר האמבטיה הזה.

האיש ואני עשינו קמפינג בסלון לכמה לילות, מה שעורר בי געגועים עזים למיטה שלי. ואז, ביום שישי בבוקר, האיש קם בהרגשה לא טובה, חולשה כללית וקצת חום. וזה לא עבר גם בשבת, ולא בראשון. נלחצנו, בטח שנלחצנו, ותוך כדי זה שפינינו לו את החדר הנוסף היחיד שיש בו מקלחת, ככה שסידורי השינה הסתבכו והמזרונים על הרצפה התרבו, התחלתי להכנס לכוננות בידוד ולחשוב על כל מה שנצטרך לבטל או לדחות, ומצד שני על הדחיפות להצטייד במה שאפשר. בראשון האיש עבר בדיקה, ובערב יצאנו הילדים ואני להצטיידות בהולה במה שאפשר - סופרפארם ואוכל, מתוך מחשבה שאם נצטרך כולנו בידוד נזמין בעיקר ירקות ופירות, ביתר נצטייד מראש עד כמה שנוכל. הודעתי גם בעבודה שליתר בטחון עד לקבלת התוצאה אעבוד מהבית.

עוד לילה של שינה טרופה על מזרונים, תוך מחשבות איך נסתדר כשכולנו בבידוד, ובשני בבוקר - פחות מ-24 שעות ממועד הבדיקה - האיש קיבל תשובה- שלילית! וואו, מזמן לא הרגשתי הקלה גדולה כזאת. ממש אבן שנגולה.

 האיש המשיך להרגיש לא טוב אבל כבר הסתובב בבית כמובן,  וסידורי השינה השתנו שוב. המשכתי לעבוד מהבית תוך כדי השגחה על השיפוץ שהתקדם, ובשלישי תכננתי לחזור סוף סוף למשרד. התיישבתי בבוקר ברכב עמוסת חפצים, ו...הרכב לא הניע. חשבתי שהחלפתי מצבר לא מזמן וזו בטח תקלה אחרת, הזמנתי שגריר ונערכנו כבר לנסוע למוסך בשני רכבים. בסוף הסתבר שזה דווקא כן המצבר, אז לא צריך מוסך, החליפו מצבר ויאללה שוב להשגחה על השיפוץ שהתחיל לזלוג לרחבי הבית, האיש עדיין הרגיש לא טוב אבל עם שיפור קל, והשיפוץ המשיך להתקדם, ובערב שוב מזרונים.

ברביעי כמובן שנשארתי כבר בבית, ג'ינגלתי בין השיפוץ לעבודה וכו' וכו', שטיפת רצפה יומית ומזרונים. האיש בינתיים התאושש באופן יחסי אבל עוד לא חזר לעצמו. ואתמול, חמישי - השיפוץ הסתיים סוף סוף. כמה דברים אחרונים וקיפול, ובצהריים סיימו הכל והלכו, ואני התחלתי לנקות ולקרצף. אח"כ קניות וטיול עם הכלב. 

וזהו, הבית חזר לעצמו, ואפשר לגלוש בנחת  לסופ"ש, ולחזור שוב לישון במיטה אמיתית. איזה כיף.

                                       *

הפועלים שעבדו כאן היו פלסטינים, עובדים של הקבלן הישראלי. כשסיימו הם נסעו הביתה, ואיחלתי להם חג שמח. אחד מהם סיפר שבגלל השמירה על הפרדה עקב הקורונה הוא לא ראה את אשתו וארבעת ילדיו כבר 40 יום. המשכתי לחשוב עליהם אחרי שהלכו.

הרומנים הנפוליטניים

הרבה זמן לא כתבתי, המציאות החיצונית הופכת הזויה יותר מיום ליום, ככה שהפתרון אולי הוא להשתבלל פנימה, לעולם אחר, לספרים. רק לאחרונה הגעתי לקרוא את הרומנים הנפוליטניים, והפוסט הזה הוא רשמים על הקריאה.

*פוסט עמוס בספוילרים - רק למי שקרא*

סיימתי קריאה, ואולי בליעה- כי זה היה מהיר- של ארבעת הספרים. רק לאחרונה התחשק לי לקרוא אותם, וזה קרה אחרי שצפיתי בשתי העונות של הסדרה. הייתי כל כך מרותקת ונשארתי בלי נשימה בסיום העונה השניה, שהייתי חייבת לדעת מה עלה בגורלה של לילה, אם היא נשארה שם במפעל הבשר הנוראי, ואיך התפתחו החיים שלה ושל אלנה בהמשך. אז לא כמו שקורה בדרך כלל, קראתי את הספר הראשון אחרי שכבר ידעתי מה קורה בו, וזה דווקא היה מהנה למצוא את קוי הדמיון בינו לבין הסדרה ולדמיין את הדמויות כמו שנראו בה.
את השני קראתי ברפרוף כי רציתי כבר להגיע לשלישי, שאותו ממש בלעתי בשלושה ימים. נשארתי מרותקת, כל כך הרבה תובנות צפו ועלו בי, ונהניתי לקרוא על ההתפתחות של אלנה, על היציאה מהחיים האישיים למעגל רחב יותר של עיסוק בתנאי החיים של  אנשי השכונה, עמדות פוליטיות, התעוררות נשית ופמינסטית, במקביל להמשך הקשר בינה ובין לילה ועל הרקע שלו. אבל התובנה המרכזית שעולה היא - אפשר להוציא את הילדה מהשכונה, אך לא את השכונה מהילדה. וזו מסקנה גורלית בסדרה כולה- עד כמה האדם הוא תבנית נוף מולדתו. בסדרת הטלויזיה היה רגע כזה, שכנראה דילגתי עליו בספר השני, כשהמורה באוניברסיטה ממליץ לאלנה להיות מורה בתיכון. עם הרקע שלך, הוא אומר, לא תוכלי להשתלב באוניברסיטה. זה משהו שלוקח יותר מדור אחד להתגבר עליו. והבדלי המעמדות שזורים בכל הספרים לכל האורך - החל מהאנשים בשכונה, המשך במשפחת גליאני מן המעמד הגבוה יותר, אך לא כמו זה של משפחת איירוטה המכובדת. המעמדיות הזו שזורה ומכתיבה את אופן החיים, באופן שאלנה יכולה רק להסתופף בצילו של מעמד גבוה יותר אך לא להיות חלק ממנו. זאת על אף ההצלחה הספרותית והמקצועית שהיא זוכה לה בהמשך גם ללא התמיכה של אדלה איירוטה ולמרות נסיונותיה של זו לחבל בכך. אהבתי גם את נקודת המבט של אלנה על הדברים, כמתבוננת, כמי שמרגישה לא נוח בגוף שלה, בעור שלה, בהשוואה ללילה היפה והקלילה - גופנית וחברתית. אבל בסוף הספר השלישי חלה תפנית כשנינו הבלתי מושג הופך למאהב של אלנה, יחסים שנמשכים לאורך שנים ומהווים חלק ניכר של  הספר הרביעי. איך קורה  פתאום שנינו, שגרם לה לכל כך הרבה תסביכים ואהבה נכזבת, נינו הפזיז והבוגדני, מקיים איתה קשר ארוך כל כל והיא אפילו הרה לו? איך זה שפתאום היא מצליחה לקיים איתו קשר כזה לאורך שנים ובמקביל הופכת למקובלת כל כך ספרותית ואקדמית, כל זאת  בלי הרבה חיבוטי נפש? הספר הרביעי, לפחות בתחילתו הוא דיווח לקוני ויובשני משהו על מאורעות, חסר בו הדיבור הפנימי והאינטרוספקטיבי שאפיין את הקודמים. אלנה שמתגלה בו היא אלנה שונה וחסרה את המורכבות והעומק הרגשי שאפיינו אותה. תחילתו של הספר הזה לא מעוררת תחושה אמינה והדמות של אלנה המתגלה בו לא מעוררת אמפתיה. היחסים שלה עם אדלה ועם מרייהרוזה נדמים כיחסים כפויי טובה מצידה, היא מתגלה כאגוצנטרית ביחסיה עם כולם, כולל עם בנותיה, וקשה לרחוש אהדה או הבנה להתנהלותה. גם המחלה והמוות של אמא שלה מתוארים בצורה די מרושלת ומקושקשת, כאילו כדי לסמן וי על התקרבות מחודשת שלהן. בהמשך העניינים משתפרים קצת, והיה לי קל יותר לשוב ולהתחבר לספר. נדמה שכאילו עם פרידתה של אלנה מנינו היא חזרה פתאום לדמותה ולקולה הקודם. ואולי זה נכתב כך במכוון, בשל התקרבותה שוב ללילה. עם זאת כמות הרציחות והמיתות המשונות מוגזמת, ונראה לעיתים שהסופרת נהנית להרוג את הדמויות. אלפונסו, רינו, האחים סולארה ואימם, וכמובן ההיעלמות הבלתי מוסברת של טינה ביתה של לילה. התחושה שמותיר הספר הרביעי היא שכמו בחזיונותיה של לילה, קוי המתאר של הדברים עלולים להתפוגג בכל רגע. תחת הממשות המוצקה לכאורה של הדברים עלול להתגלות כאוס, ריק או סתם שיירים בנאליים, כפי שהספרים של אלנה נדמים לה כלא רלוונטיים, ולא מצליחים להחזיק ולהחיות את המאורעות שדהו, וכפי שלילה מאבדת אט אט את הכוח והעוצמה שיוחסו לה, וסופה שכאילו מתפוגגת גם היא, עד ששתי החברות חוזרות להתגלם בבובות שלהן מפעם.
הספר לא חף מפגמים בעיני ובכל זאת נהניתי לקרוא אותו וגם את יתר הסדרה. דומה שאפשר היה לכתוב עוד ועוד ספרי המשכים על קורותיהם של המעורבים וצאצאיהם, שכבה אחרי שכבה, ממש כמו נפולי שמגלה לילה. בסופו של דבר, למרות ועל אף המסרים, הכוח שבסיפור הוא פשוט בהיותו סיפור מרתק על חיים.

כמעט חוזרים

שלשום, כמעט מיד כשבוטלה מגבלת ה-500 מ' חידשתי את ההליכות ליד הים. איך התגעגעתי! בחמישי לא היו עדיין הרבה אנשים, היום זה כבר נראה כמו לפני חודשיים, בתוספת מסכות בעטיה חלקית. כל התקופה האחרונה הים באמת היה חסר לי, למרות שהליכות דווקא הצלחתי לעשות ואפילו לתגבר.
זה זמן של בין לבין, כשמתחילים לחזור לחיים המוכרים, וצריך לחשוב מה בשגרה הקודמת היה חסר בתקופה האחרונה, ומה הוא רק רעש רקע שאפשר לוותר עליו. בסך הכל התקופה האחרונה איפשרה התנהלות נינוחה ולא מלחיצה, התמקדות בצרכים הבסיסיים ויותר מנוחה. זה אורח חיים שמבחינתי מפתה בסך הכל, אבל אני מודעת לזה שחלק מהקסם שלו נובע מהיותו הכרח. בשגרה הרגילה יש מתח תמידי בין הרצון להרפות לבין הרצון לעשות ולצבור חוויות, שרובו נובע מהרצון לא להחמיץ. כך למשל לגבי נסיעות לחו"ל, שתמיד מלחיצות אותי אבל בדיעבד אני שמחה על כל אחת מהן, ולא הייתי רוצה לוותר על הנופים והחוויות למרות המאמץ שנדרש לשם כך. וגם בדברים אחרים, יש איזה מתח בין הצורך להשקיע מאמץ לבין הרצון להשיג את הדברים שהוא כרוך בהם. אז כשאין אפשרויות, כמו בתקופה האחרונה, אין התלבטויות, אין דברים לרצות או להשיג ואין עבור מה להתאמץ, זה קל יותר, אבל אני לא טועה לחשוב שזה תמיד ישאר כך - הרצון והצורך לפעול הוא בהתאם לאפשרויות. אז עד כמה שזה נשמע מפתה להוריד הילוך, אני שואלת את עצמי אם זה יוכל לקרות בזמן אמת. יש גם דברים שהיו לי נעימים בתקופה האחרונה שלא יהיו ישימים אפילו אם ארצה, כמו יקיצה טבעית וזה שהילדים כל הזמן בבית. מבחינות אחרות אורח החיים שלי לא היה שונה בהרבה גם קודם - אני לא קניינית גדולה ולא הולכת הרבה למסעדות, כך שזה למשל לא היה חסר לי ולא יתוגבר גם עכשיו. כן אשמח לשמר את ההליכות היומיות, נראה אם אצליח. ומעניין באיזה קצב הדברים יחזרו למסלול הקודם, כולל התגברות זיהום האוויר ומקורות המים, ומה ישתנה, אם בכלל.

הסדר שלנו

ליל הסדר אתמול היה ממש נעים ונחמד.
הבכורה חזרה בבוקר משמירה של לילה בצבא, ומיד שאלה אם אנחנו מתכוונים להתלבש חגיגי לסדר, וציינה שזה עדיף וכדאי. כולנו חשבנו כך, וכך היה. אז אחרי שכולם עזרו בהכנות, התקלחו והתלבשו בבגדים חגיגיים, הסבנו לסדר. הפעם ממש כולם היו בענין, כולל קריאת ההגדה ע"י כולם בתורות עד לשלב האוכל. הבן שם לב שהקושיות רשומות בהגדה שלו לא לפי הסדר. שאלתי אותו אם זו הפעם הראשונה שהוא שם לב לכך, הרי זו ההגדה הקבועה שלו. ולדבריו, זו הפעם הראשונה שהוא באמת עוקב אחרי הקריאה.
חשבתי עד כמה זה שונה מיתר השנים - תמיד ליל הסדר נבלע איכשהו בעודף הגירויים, ונראה שלילדים הוא לא ממש נוגע. השנה הוא היה מעין שיא בים השממון הרגיל וחסר הגירויים של התקופה, ובכך הזכיר לי את השנים של ילדותנו, מעין חזרה לפשטות, לתקופה שבה על רקע שגרה פשוטה יותר לליל הסדר היה מקום מרכזי יותר בתשומת הלב החילונית.
נהננו מהרבה אוכל טעים, שאת רובו הכין האיש: צלי בקר, אורז, במיה ברוטב עגבניות, קציצות פראסה, תפוחי אדמה, בטטות וברוקולי אפויים, תחתיות ארטישוק ממולאות פטריות וקשיו ברוטב לימון (אלתור של הרגע האחרון שיצא מדהים), סלט חסה שבתי הצעירה הכינה ועוגת תפוחים טעימה שהכינה גם כן. היתה כמובן גם צלחת סדר, כולל חרוסת טעימה שלי.
היה באמת טעים ונעים מאוד, הילדים חיפשו את האפיקומן אך לא היה שום שום סיכוי שימצאו (כי האיש החליט להחביא אותו בתוך הפילטר של המזגן), ובסוף גם שיחקנו במשחקי קופסא. מבחינתי, בנסיבות הקיימות זה היה ליל הסדר הכי טוב והכי מספק שיכול היה להיות. 

דברים להתגעגע אליהם אחרי החזרה לשגרה

- יקיצה טבעית (אם מתעלמים מהכלב. אבל הוא די מתחשב כשאין שעון מעורר).
- כ-ל הילדים כ-ל הזמן בבית (מינוס גיחות לצבא של הגדולה), אז לא צריך לדאוג לאן הלכו, מתי יחזרו, איפה הם עכשיו וכו׳ וכו׳,  ואפשר לישון בשקט.
-ארוחות צהריים משפחתיות, שמבשלים כל יום לאותו יום.
-עבודה מהבית. שזה די נחמד, זה. מן להיות עם ולהרגיש בלי, לפחות חלקית.
-פחות חברתיות מאולצת (סעיף רק למיזנטרופים).
-שקט ברחוב, לא רק בשבת בצהריים
-יותר זמן לקרוא עיתונים, ספרים, לראות סדרות, וסתם להתבטל. ולא מרגישים שאין זמן.

אז תכל׳ס, אם לא חושבים על הסיבה ועל התוצאות (הכלכליות), אפשר ממש להתרגל לזה.

ימים כאלה

מה המצב? כמו אצל כולם.....
התקופה הזו הופכת את רובנו לדומים, עם אותה שגרת התנהלות. המציאות היומיומית מתרחשת במרחב מצומצם, שכולל תנועה על ציר בית-סופרמרקט לכל היותר. וכמו לכל דבר, גם לזה מתרגלים.
לשמחתי הוגדרתי כעובדת חיונית, ועד שלישי שעבר עוד עבדתי מהמשרד. מאז עד אתמול כבר עברתי לעבוד מהבית, ועכשיו כמה ימי הפוגה כדי לאפשר רוטציה במסגרת שיעור העובדים שהארגון הגדיר.
לעבודה מהבית התרגלתי מהר, זה מעביר את הזמן היטב בלי צורך לוותר על הנוחות. אז עד אתמול הזמן עבר לי מהר ונראה מה יהיה הלאה.
אין ספק שיש גם טוב ביותר זמן מנוחה, ובויתור על השגרה הלחוצה. אין לחץ להספיק שום דבר, לא ממהרים והכל יותר נינוח. הכלב זוכה לתשומת לב וליותר טיולים מהרגיל - כלבים הפכו לכרטיס יציאה החוצה בימים אלה.
אני שמחה בתקופה הזו על מקום העבודה שלי, שמצמצם עבודה אמנם אך בלי חל"ת או פיטורין. מפחיד מאוד לחשוב לאיזה טווח נרגיש את ההשלכות הכלכליות של המשבר הזה, שנוגעות ממש לכל משפחה. אין ספק שתתחיל כאן תקופה אחרת, של הרבה פחות שפע חומרי, ולצערי גם אני כמו רבים לא מאמינה שמשהו מההבטחות הממשלתיות לסיוע אכן ימומש כמו שהובטח.
גם על ההתנהלות הבין-אישית תהיה אולי השפעה - כבר התרגלנו לא להתקרב מדי.
האתגר הוא באמת איך חוזרים לשגרה עם כמה שפחות נזקים, ומקווה שזה יקח כמה שפחות זמן,
ושעוד חודש נהיה כבר בהתאוששות ובחזרה מדורגת לשגרה, בארץ ובעולם.
בינתיים, רק שנהיה בריאים.

סופברואר

29 בפברואר - תאריך מגניב לציון, כשהוא לא יום ההולדת שלך. למעשה אני לא מכירה אף אחד שנולד ביום הזה, וחוגג כל ארבע שנים.
עוד חודש מסתיים לו. אני סוגרת שלושה שבועות בעבודה החדשה, ועד עכשיו זה טוב. בהתחלה הייתי ממש בהיי מהשינוי, וגם בלחץ כמובן. אחר כך ההיי ירד וגם הלחץ במידה מסוימת, אבל בסך הכל אני מרוצה מהמעבר. בייחוד כשבמקום הקודם יש עכשיו שינויים לא סימפטיים שגורמים לי לשמוח עוד יותר  על כך שאני כבר לא שם.
בחמישי בכורתי סיימה את הקורס בצבא, בטקס מרגש שאליו נסענו כולנו, ובראשון תתחיל סוף סוף את השירות הסדיר - קרוב לבית - התרגלות מחודשת לנו ולה.
בשני שוב בחירות, והדבר היחיד הנחמד בכך הוא ששוב יום חופש....
החדשות לאחרונה מזכירות לי באופן מבהיל את הסדרה הבריטית 'השנים' שראיתי לא מזמן (והמלצתי עליה כאן אני חושבת) - סדרה שמתארת מציאות אפוקליפטית שהולכת ומחמירה, והדיווחים החדשותיים עליה ממשיכים להיות קורקטיים. כך גם כאן - טילים בדרום, קורונה בכל העולם, הבורסות בירידות שערים חדות, המצב הפוליטי בכאוס, ועל פני השטח עולם כמנהגו נוהג.
אין לי שום מסקנה, ובכל זאת בסיום השבת, מאחלת שבוע טוב.

שינויים

מה הסיכויים לקבל פתאום, ביום שלישי חורפי ואפרורי, שיחת טלפון מפתיעה?
מי שקורא כאן כבר מכיר את חוסר שביעות הרצון שלי ממקום העבודה שלי, והתסכול מכך שזה תמיד נראה לי דבר שאינו בר שינוי. את העבודה עצמה אני לא יכולה ולא רוצה - בין היתר מסיבות הקשורות לותק - לעזוב, והמקצוע שלי מכתיב תפקיד מסוים, בעיקר במחלקה מסוימת. אני נמצאת הרבה שנים, הרבה מדי, באותו מקום ובאותו תפקיד, וכבר מיציתי, מבחינת התפקיד, המיקום בהיררכיה הארגונית, והאנשים.
והנה, ב-7.1.2020, תאריך שייזכר מעכשיו, בסביבות השעה עשר בבוקר, הבהבה על צג הנייד שלי שיחה, שזיהיתי לפי המספר שהיא ממישהו בארגון. בדרך כלל אני לא עונה לשיחות כאלה, שהן לרוב מאנשים שרוצים לנדנד בנייד במקום להתקשר למשרד. הפעם, שלא כהרגלי, עניתי. מעבר לקו היה בעל תפקיד מפתח כלשהו בארגון, שהציע לי תפקיד שמתפנה. תפקיד שהוא במקצוע שלי, ועם זאת בתחום שונה שלא עסקתי בו עד עכשיו, במחלקה אחרת, ואפילו בעיר אחרת. מי שמפנה את התפקיד היא מישהי מוערכת בארגון, שעוזבת.
אז אחרי שקפצתי לתקרה בלי שרואים, שפשפתי עיניים לראות אם זה אמיתי, שמחתי, נלחצתי, נפגשתי עם הבוס החדש ועם עוד אחד, שוחחתי עם זה שפנה אלי והפעיל לחצים, שמחתי, נלחצתי, נשמתי עמוק ו...החלטתי.
בשבועיים האחרונים התחלתי חפיפה אינטנסיבית, היום היה היום האחרון של מי שעוזבת, וכבר פינתה את החדר בשבילי ו...זהו, זה קורה.
אז בשבוע הבא סגירת פינות במקום הקודם, ואז -התחלה חדשה. יש כמובן חששות, אבל בסך הכל אני מחכה לזה. מניחה שעוד יפול האסימון בהמשך, אבל מרגישה שהייתי יותר מזקוקה לשינוי הזה, ומקווה שהמקום החדש יענה על הציפיות שלי. בינתיים, התרשמתי לטובה מהאנשים במקום החדש.
אז, תחזיקו לי אצבעות ותאחלו לי בהצלחה.
כן, שיחות טלפון מפתיעות מגיעות לפעמים, וזה כל כך משמח.
החודש האחרון היה מפתיע ואינטנסיבי, מרגש ומעורר, ואני כבר מצפה להמשך.

יום אחרון בשנת 2019

2019 מסתיימת היום, ואני סופרת שנתיים לפתיחת הבלוג הזה.
התחלתי כאן בהיסוס בסוף 2017, כשישראבלוג אמור היה להסגר, והנה חלפו שנתיים. האמת שהן חלפו מהר. ישראבלוג נשאר באוויר כמעט כל השנתיים האלה (למעשה גם כיום אני עוד מצליחה להכנס אליו, וחלק קטן מהכותבים מצליחים עדיין לפרסם שם), אבל במקביל התבססנו כאן, ואני מאוד שמחה על כך, למרות שלאחרונה תדירות הכתיבה שלי וגם של אחרים יורדת. עדיין, זה מקום שאני מאוד שמחה בו.

צופה פרסמה פוסט במבט של 20 שנה לאחור, וזה גורם לי לחשוב על כך שרוב החיים המשמעותיים שלי קרו ב- 20 שנה האלה. בדצמבר 1999 התחתנתי, בדצמבר 2000 הפכתי לאמא, ואחר כך שוב, ושוב, וזה הפך להיות הדבר הכי משמעותי.

השנה שמסתיימת היום עברה בסך הכל בסדר, והיא עברה אפילו די מהר. הקטנה חגגה בת מצווה, הבכורה היתה בשנת שירות והתגייסה, בני עבר ניתוח וגם הוא כבר חושב על הגיוס. אני חגגתי יום הולדת עגול (והתקופה שסביבו היתה דווקא כיפית ולא מדכאת בכלל), וגם 20 שנות נישואין. טיילנו קצת בחו"ל, וקצת בארץ. בעבודה היה לי משבר ביולי שקשור גם ליחסי חברות, ועדיין לא התגברתי עליו לגמרי.

בעולם הכאוטי שלנו, זה לא מעט. ואני רוצה לקוות ולאחל ש- 2020 תהיה שקטה, ונעימה, וטובה בסך הכל.

מצרפת שתי תמונות, אחת ממערת אצבע ואחת משמורת נחל המערות  (המסלול הכחול המעגלי) בהם האיש ואני טיילנו החודש, לפני הגשמים האחרונים. שני המסלולים בכרמל, עם המון פריחה ולא ארוכים יחסית (אבל כוללים עליות).

אז, שתהיה שנה טובה.

מערת אצבע

פריחה בשמורת נחל המערות

כבר דצמבר

שוב עבר יותר מחודש מאז שכתבתי, כולל כל חודש נובמבר.

הזמן עובר מהר, ומצד שני אני מרגישה במן תקופת ביניים כזו, מחכה לידיעה לגבי כמה דברים, שלא בהכרח ישמחו אותי גם כשיגיעו. אבל בינתיים, הזמן עובר. וזה די מתחבר לתקופת הביניים שכולנו נמצאים בה עכשיו, עם חוסר הודאות לגבי הבחירות, הממשלה, ובכלל כל הכאוס הפוליטי, שבמבט מבחוץ נראה ממש לא הגיוני, ואיכשהו למרות זאת הכל ממשיך להתנהל מכח האנרציה.  

בכל אופן היום יום הנישואים ה- 20 שלי ושל האיש. זה תאריך עגול ויפה, אבל בפועל מרגיש כמו עוד יום רגיל לגמרי. וכשבבוקר האיש אמר לי "מזל טוב" תוך כדי ההתארגנות הבהולה של הבוקר, עניתי לו והמשכנו כרגיל. כן מתכננים נסיעה קצרה בהמשך, אבל אני מרגישה שהמספר ממש לא משנה כלום במקרה הזה, ולגמרי לטובה.

מה שכן, בעקבות הפוסט של עדה מלפני כמה חודשים על ההינומה שלה, גיליתי שגם לי היתה הינומה, שאין לי מושג מאין הגיעה ולאן נשלחה בתום החתונה. אבל יש תיעוד בוידאו, ומה שמעניין בתיעוד הזה הוא לראות את האנשים שהזדקנו ואת אלה שכבר אינם. מעבר לזה, זה פשוט הזכיר לי כמה אני לא אוהבת חגיגות גדולות, ובטח כאלה שאני במוקד שלהן. 

ולסיום המלצה - על המחזמר "אפס ביחסי אנוש", שהוא גרסה עשויה היטב ומעובדת במקצועיות לסרט המוצלח. מחזות זמר עלולים ליגע, להיות ארכניים וטרחניים עם יותר מדי שירים במקום עלילה. פה נשמר הקצב הנכון, השירים היו במקום ובאורך המתאים, ונשמרו הקלילות וההומור, אבל גם האמירות, שלהן כיוון הסרט. משי קליינשטיין ומגי אזרזר נהדרות, ורון שחר - הבריק עם האמירה "יחי מנדלבליט" (כן זה היה בערב הזה), שהיתה לגמרי במקום ובהקשר הנכון לומר אותה. בקיצור, ממליצה. עכשיו מתחשק לי לראות את הגרסה הישראלית למאמה מיה.

לפני שיגמר החודש

חודש לא כתבתי. חודש של חגים בעיקר, הרבה זמן בבית וחוסר צורך לכתוב. יוצא שאני כותבת כשפחות טוב.
היום קרה לי משהו הזוי עד מלחיץ. הלכתי לסופר הקרוב למקום העבודה שלי כדי לקנות לי שוקולד קטן לעידוד היום. השוקולדים הקטנים נמצאים שם ממש מתחת לקופות, בצורה שצריך להתכופף ליד או בין האנשים בקופה (שעומדים בתור אחד ליד השני ולא אחד אחרי השני כמו בקופות רגילות. די לא ברור הסידור שם, וזה עוד אחרי שיפוץ). בכל מקרה התכופפתי לקחת את השוקולד הנחשק בסמוך למישהי שעמדה שם, שנראתה נורמטיבית על פניו. כשהתרוממתי היא הסתכלה עלי מוזר אז מלמלתי משהו בנוגע לשוקולד, והיא - פשוט נתנה לי בוקס בכתף! די כואב האמת. הסתכלתי עליה לגמרי בהלם, והיא אמרה משהו כמו: "למה בחורה..." לא הבנתי את ההמשך והיה לי ברור שהיא כנראה מסוממת, ואולי ההתכופפות שלי הלחיצה אותה או משהו... כאמור בהיתי בה בהלם ובלי להגיב והיא אמרה משהו כמו "לכי לשם" עם תנועה לכיוון פנים הסופר, ויצאה.
כולם הסתכלו עליה, ולא הגיבו. מזל שזה הסתכם רק בזה ולא באירוע יותר אלים. אבל אני מוטרדת לא רק מהאירוע עצמו אלא גם מזה שרק עובד אחד בא אלי לשאול אם אני בסדר. עובר לי בראש שגם אם היה קורה משהו חמור יותר לא היו מתערבים. לא יודעת אם אני צודקת.
בכל מקרה איבדתי את החשק לשוקולד ודי התערערתי מהמקרה. גם הרגשתי את הכתף איזה שעה אחר כך. ובכלל חשבתי על הקליפות הדקות והבלתי נראות בין שתי ערים שחיות במקביל, ולפעמים נסדקות הקליפות האלה.
בהמשך היום הבנתי שלאיזשהו טיול מהעבודה שרציתי לצאת אליו עם חברה,  אפשרי יהיה לצאת רק בתאריך שפחות נוח לה. וזה בגלל שהיא לא טרחה להתאמץ להרשם בזמן. אז אולי לא אוכל לצאת בכלל, וזה די מבאס אותי.
לפחות חתכתי מוקדם, לחכות לחשמלאי שהיה צריך להגיע הביתה.
מחר ממוגרפיה.
יוחזרו החגים לאלתר.